עמדתי מעל הקבר הטרי , וחשבתי על כל השתלשלות העניינים שגרמה
למותה...של מורתי
זה התחיל בכך שהיא הכשילה אותי במבחן האחרון שהיא עשתה...בחיים
לא קיבלתי ציון כזה במתמטיקה!! תמיד הייתי בין אלה שמוציאים את
הציונים הגבוהים בכיתה, האלה שתמיד מקבלים את הסמיילים החמודים
האלה שהמורה תמיד כתבה על מבחנים... כשהראתי את המבחן לאימי
היא כל כך התעצבנה שהחליטה שלא מגיע לי לצאת מהבית שבוע, וגם
החרימה לי את הפלאפון, מה שמנע ממני לדבר עם החברה שלי, הנערה
הכי יפה ומתוקה בעולם, יפעת, שגרה כל כך רחוק ושאני כל כך
מתגעגע...מה שעוד יותר הגביר את תסכולי.
אז ככה ישבתי לי יום אחד בחדר שלי, רותח מעצבים על המורה
למתמטיקה, שגרמה לי להיות בכזה מצב, עישנתי סיגריה, היא לא
הרגיעה אותי, ניסיתי לצייר, לנגן, כל דבר שעלה בדעתי אבל זה
עזר רק במקצת, עדיין הייתי מאוד מתוסכל, ואז עלה במוחי רעיון-
לתכנן את הרצח המושלם, לא לבצע אותו חס וחלילה, אלא רק בשביל
ההנאה שבתכנון, של לדמיין את מורתי שגרמה לי סבל כל כך רב
מתענה, ואז גוססת ומתה לה.

הדלקתי עוד סיגריה, ישבתי עם מחברת והתחלתי לתכנן, המורה שלי
היא אדם בודד, לא נשואה, בלי ילדים...מה שהקל את תוכניתי
,בהתחלה תכננתי לתפוס אותה בחדר המדרגות של ביתה ושם להרוג
אותה, אחר כך ע"י קלקול המכונית שלה שיגרום לתאונת דרכים, ככה
תכננתי לי אלפי תוכניות ואלפי רקיחות במשך השבוע הזה ולבסוף
מצאתי את הדרך המושלמת, השיטה שלא יכולה להיכשל ושבחיים לא
יתפסו אותי, אבל הרי כל זה היה בשביל הספורט, לא?

ככה גם אני חשבתי, הרעיון שאני אוכל לרצוח אותה ובחיים לא
להיתפס משך אותי ולא יכולתי להרפות ממנו, עד שהמורה שלי צלצלה
הביתה ושוחחה ארוכות עם אימי, ואמרה לה שהתדרדרתי במתמטיקה,
שאני כבר לא כמו פעם, והמבחן האחרון רק מוכיח את זה, אמא שלי
ואני רבנו באותו ערב, היא אמרה לי שאם אני לא אשתפר היא לא
תממן לי את הרשיון כמו שתמיד הבטיחה, באותו רגע החלטתי את
ההחלטה, אני אהרוג את המורה הזאת!

עברתי על התוכנית שוב ושוב במוחי, בודק כל פרט הכי קטן לפרטי
פרטים, ואז, בלילה שלפני התחילה להופיע בי חרטה, אולי זה לא
יעבוד? אם מישהו יעבור באמצע וישמע משהו? אם יגלו שזה הייתי
אני?
ככה נרדמתי באמצע הלילה עם חשש כבד בליבי לשינה רצופה וחסרת
חלומות.
קמתי בבוקר, לא הלכתי לבית ספר אלא פניתי ישר לבית שלה, בדרך
עברתי בחנות למוצרי בית וקניתי רעל עכברים, הגעתי לבית שלה,
למצוא את המפתח לא היה קשה, לרוע מזלי השכנה שלה בדיוק יצאה
מהבית ברגע שמצאתי את המפתח ושאלה מי אני, אמרתי לה שאני המנקה
החדש של גברת כהן, היא הנהנה בראשה ונכנסה חזרה לבית, אבל לפי
המבט שהיה על פניה הבנתי שהיא לא האמינה לי, החלטתי לטובתי
למהר, למקרה שהיא תגיד למישהו שאני שם, נכנסתי לבית של המורה
שלי, לא התעכבתי יותר מדי, ניגשתי ישר למטבח והתחלתי לשים את
הרעל בכל פיסת אוכל, גמרתי תוך כמה דקות, ויצאתי משם מהר, שמתי
עלי כובע שהיה לי בתיק כדי שלא יזהו אותי, עצרתי את המונית
הראשונה שראיתי ופשוט נסעתי איתה עד שנרגעתי קצת, ירדתי בפארק
שידעתי שלא עוברים בו הרבה אנשים בבוקר, דבר שיקל עלי להירגע,
יצאתי מהמונית, עישנתי סיגריה, אולי הכי טובה שעישנתי בחיים
שלי, היא ממש הרגיעה אותי וגרמה לי לחשוב יותר צלול...

למחרת הלכתי לבית ספר, כשהגעתי לבית ספר הבנתי שקרה משהו, כל
המורים היו עצובים וכמעט אף אחד לא היה בחצר, כולם היו בכיתות,
אחרי כמה דקות המחנכת נכנסה לכיתה והושיבה את כולנו, היא היתה
נורא עצובה, היא הושיבה את כולנו והודיעה לנו שהמורה שלנו
למתמטיקה מתה, ושעוד לא יודעים ממה, וכולם בכיתה היו נורא
עצובים והיו גם כמה שבכו חלק בכו מכאב אמיתי וחלק בכו רק
מלראות את האחרים בוכים, אני לא בכיתי, אבל גם לא שמחתי, הייתי
מבולבל, חשבתי שכולם ישמחו ממותה, הרי אף אחד לא ממש אהב אותה,
כולם ריכלו עליה מאחורי הגב, גם המורות! על איך שהיא מדברת, על
איך שהיא מתלבשת, אפילו שמעתי פעם מורה אחרת מדברת על צורת
הלימוד שלה עם מורה אחרת וממש קוטלת אותה! ובין התלמידים אף
אחד לא אהב ללמוד איתה, כולם חשבו שהיא מרושעת ושטנית וכולם
שנאו אותה, אבל המראה שכולם עצובים בגלל מותה גרם לי לחשוב
שאולי עשיתי טעות, שאולי לא היה מגיע לה למות.

כשהשיעור סוף סוף נגמר הברזתי מהבית ספר, הלכתי ישר הביתה
להירגע קצת, נשארתי בבית כמה שעות ואז לא יכלתי להישאר שם עוד,
הלכתי ופשוט הרגליים שלי גררו אותי לבית שלה, כמה רחובות מהבית
שלה ראיתי מודעת אבל והכתוב בה גרם לי להלם מוחלט: "למורתנו,
חברתנו וידידתנו היקרה דליה כהן שנקטפה מאיתנו בטרם עת..."
עצרתי במקום ולא יכלתי לזוז, עיני עברו על הכתוב שוב ושוב ורק
אז הבנתי את חומרת מעשי, במודעה גם היה כתוב על מועד הלוויה,
הסתכלתי בשעון, היא עברה לפני שעה, החלטתי ללכת לשם בכל זאת,
ראיתי הרבה אנשים מתפזרים משם, כשעיניהם אדומות מבכי, נכנסתי
בשערי בית הקברות, איזה זקן אחד נגע בי, הוא נורא הבהיל אותי,
הסתכלתי עליו במבט של פחד כאילו הוא יודע מי אני ומה עשיתי הוא
הושיט לי כיפה במבט של בלבול בעיניו, לקחתי את הכיפה, אמרתי
תודה, והמשכתי לקבר שלה כשכולי רועד מפחד ודומע, לא נראיתי
שונה במיוחד מכל האנשים שהיו שם, כולם היו כמוני, דומעים...