זה היה יום רגיל של סוף הקיץ ותחילת הסתיו.חם היה בחוץ אבל מדי
פעם יכולתי לחוש ברוח הצפון שהגיעה אלי דרך החלון הפתוח של
סלון ביתי, ממוללת בעדינות את הווילון הורוד , מלטפת את עורי
בקרירות מרגיעה ואז שבה לשחק בענפי העצים.
הייתי, באותו הזמן, עסוקה בעבודה היום יומית שלי, שהפכה להיות
די שגרתית, ככול שהימים חלפו להם,אבל אין לי תלונות,היא מקיימת
אותי יפה ולא צריך לעשות פעילות מרובה,(פעילות גופנית היא לא
הצד החזק שלי) אלא אם כן הזזת הידיים מדי פעם ואימוץ הראש.
אני יושבת על הכורסא החביבה עלי בצבע הטורקיז ולפני יושבת
לקוחה שמנמנה, לחייה ורודים וקומתה קטנה.מיצחה נוטף זיעה
ועיניה בוהות בי בחשש. אני די מרוצה לראות ביראה הזו שיש
לאנשים הבאים אלי לייעוץ או לריפוי, זה די משעשע, לאמר לכם את
האמת,  לפעמים אני מגניבה חיוך קטן מבלי שהם רואים ומנסה לשוות
לעצמי רצינות עם מסתורין, וכדי שייבהלו עוד יותר אני אוהבת
להחשיך את התאורה, מאפשרת לאור בינוני לחדור פנימה הביתה, זה
מפחיד את הלקוחות נוראות, אני יכולה לראות זאת היטב בעיניהם,אך
באורח פלא, הפחד גורם להם לחזור אלי בקביעות וכך זה נמשך כבר
כמה שנים, דבר
שמרשה לי לחיות בנהנתנות, כמו שאני אוהבת ; בית דו קומתי,
משקיף לחוף הים, התעוררות מאוחרת בבוקר...החיים הטובים .
כך ישבנו, היא ואני,עיניה בעיני ועיני בעיניה, בעודי פוכרת
והופכת בקלפים, מניחה אותם בסדר מסוים שרק מכשפות בעלות קומה
כמוני מכירות, התגנבה אלי מחשבה, יותר נכון-מן דגדוג כזה שהחל
מאמצע מיצחי, אולי למשך שניונת, אבל הרגשתי בו, כוח פנימי כזה
וכפי שהוא מיד הופיע כך הוא גם מהר נעלם. ואז הוא שוב חזר,
ביתר שאת,גובר והולך לעקצוץ ממשי.התחלתי להתרכז, עצמתי את עיני
והתחושה במצח גברה והתפשטה מסביב לראש, ואז......לחישה ?
פקחתי את עיני, מכריחה את עצמי לחזור לנקודה שבה הפסקתי. בהיתי
בקלפים לרגע, אחר חזרה אלי תודעתי להכרה מלאה, לפני נראה קלף
הקוסם ולידו קלף האוהבים....
קלאריסה.....
עכשיו אני בטוחה ששמעתי לחישה, הבטתי באישה שהביטה בי. לא -
הסקתי,אין סיכוי שהיא תמצא דרך להיתגנב לי למחשבות, מה גם
שההיסוס שנשקף מעיני, עירער עוד יותר את חוסר הביטחון שלה,
הרגשתי שלא יעבור רגע והיא תישבר לפני.
הבטתי סביב,חוץ מרעד בענפי העצים לא הבחנתי בדבר חשוד או לא
רגיל יתר על המידה, ואם היה דבר כזה זה לא היה מפתיע אותי, כי
העולם אינו כפי שרוב הבריות רואות אותו.
החלטתי שזה בטח האקלים שמשפיע עלי לבסוף והתמקדתי בקלפים .
"מה שאני רואה פה..." קולי היה מרגיע אך משום מה הגברת החביבה
לא יכלה לעמוד במה שהתכוונתי לאמר,היא החלה לפרוץ בבכי תמרורים
וגם אני לא יכולתי לעמוד בזה. הושטתי לפניה ממחטת נייר, שהכנתי
במעוד מועד לאירועים מסוג זה. אומנם אני מכשפה עם תעודות, אבל
אל תחשבו שאין בי נשמה! וחוץ מיזה אין לי כוח לנטרל שוב ושוב
אנרגיות שליליות שנדבקות  בקלפים היקרים שלי, הם מאוד רגישים,
אז מיהרתי להכריז דבר, שבדיעבד הייתי צריכה לחשוב אם לאמר
אותו:
"אני רואה פה שעוד מעט תתחתני", האישה הביטה בי מבעד לדמעותיה
,עיניה גדולות, שופכות אור של תדהמה." אבל אני כבר נשואה"  היא
השיבה  ואני שתקתי, מה נותר לי לאמר לנוכח תשובה שכזו.
הקלפים שלי אף פעם לא משקרים, ביחוד עכשיו כשאני מרגישה כה טוב
עם עצמי, כה בטוחה  ביכולות שלי,למרות שלפעמים אני אומרת דברים
חיוביים וחלומיים מדי, אני תמיד , אבל תמיד, אומרת את האמת,
הרי בשביל זה משלמים לי  והרבה ,   מסקנה : משהו לחלוטין
השתבש,
למרות זאת המשכתי בשלי, תוהה אם לא נכנסתי לתסבוכת לא קטנה :
"לא משנה, את תתחתני שוב פעם או שיהיה לך רומן מחוץ לנישואין
'ותהיה לך בת אחת'....ותהיה לך בת אחת...."
הלם אחז בי, לא מש ולא מרפה - מישהו או משהו מכניס דברים לפי,
במן משחק לא משעשע, מנצל את היכולות שלי לעשות כרצונו. איזה
חצוף מעז לשלוח לעברי מחשבה ולגרום לי לאמר אותה, הוא בטח עובר
איזה חוק ארצי של חדירה לפרטיות, רק אחד ידע  לעשות לי את זה,
צל מהעבר, לא, לא יכול להיות...
"אבל יש לי כבר בת אחת" דבריה של האישה החזירו אותי למציאות,
מבולבלת הבטתי בקלפים והם....הביטו בי, או יותר נכון דמותו של
הקוסם. היה בו משהו לא טיבעי, לא מזוגג וילדותי כפי שהיה בד"כ,
היה בו משהו אחר, משהו..אנושי?
לפני שהספקתי למצמץ ,הוא השתחווה לפני והקול בראשי היה מוחשי
מאי פעם: 'מה שלומך חתולה שלי , התגעגת אלי '?
רק גבר אחד ידע להמם אותי כך במלים, לבי החסיר פעימה, העלתי
בדמיוני את דמותו והתחלתי לרעוד.העווית הלא רצונית הזו השפיעה
על הלקוחה שהיתה גם ככה חצי מעולפת, לכן ניערתי את עצמי, נשמתי
עמוקות, חייכתי בזיוף - אני טובה בזה כשצריך ואמרתי ברכות :"
אז בואי נראה מה יש לנו כאן..."
"קלאריסה אני בא"....
ההברה האחרונה שלי נקטעה בבהלה, שניות אחר כך הסלון הנהדר שלי
החל לרעוד, הקירות ,כך היה נדמה, מנעו אך בקושי את כניסת הרוח
מבחוץ שהשתוללה בטרוף.
חושך השתרר באמצע היום.
האישה קמה לפני, כולה רועדת ממלמלת משהו כמו:"ממממה קורררה
פפפפפה?"
לפתע חשתי חום בכל גופי, קמתי מהופנטת ממקומי, מושיטה ידיי
לצדדים, מביטה לכיוון דלת הכניסה של ביתי ולוחשת: "עכשיו!"
הדלת נפתחה בסערה .