הוא נכנס לזירה ומביט בקהל. הוא רוצה לבכות אבל הוא לא יבכה.
הוא לא יבכה לעולם.
הכיסא הקטן בפינה תמיד הזכיר לו דברים רעים. והוא, הוא היה
צריך לשבת עליו פעמיים בשבוע ולסבול, לסבול את הכאב. ולא
לבכות. הוא לא יבכה לעולם.
פעם, כשהוא היה קטן הוא היה שואל את אבא שלו אם מותר להרביץ.
והוא תמיד היה עונה לו שכן, שככה אנשים מגנים על עצמם. ככה לא
מחנכים ילד. ככה הוא לא רצה שיחנכו אותו.
כל קרב הזירה הולכת וקטנה, מצטמצמת ומצטמקת עד שהיא תהיה יותר
מדי קטנה בשבילו, בדיוק כמו אליסה בארץ הפלאות. גם עליו הכל
יהיה יותר מדי גדול.
היריב שלו נכנס לזירה, עם עיניים אדומות משנאה וריר נוטף מצידי
הפה הוא מתיישב על הכיסא. אפשר לראות שלו אין שום זיכרונות
רעים מהכיסא הזה. עוד יהיו לו. סמכו על גיבורנו.
הוא מזמן למד לא לקחת שום דבר כדבר אישי. קרב זה קרב ואין לו
שום קשר לרגשות. ככה זה.
העיניים שלו נשארו כחולות כמו תמיד, הוא לא ייתן ליריב שלו
לשגע אותו, הוא יודע שזה רק קרב.
השופט מסמן. הוא קם מהכיסא, מחזיק את רגשותיו חזק ומתקדם לעבר
אמצע הזירה. היריב שלו מסמן לו עם הידיים שהוא מת עכשיו. והוא
לעומת זאת רק מסתכל ועוצר את הדמעות. הוא לא יבכה לעולם.
השופט מסביר את החוקים. בחלק הזה הוא יכול להירדם, הוא מכיר
אותו בעל פה. בדיוק כמו שהוא מכיר את הכיסא הזה. ההוא בפינה.
זה שיכול לגרום לו לבכות. אבל הוא לא יבכה לעולם.
הם לוחצים ידיים, והיריב נותן לו אגרוף לחזה. זה לא בדיוק מזיז
לו. כי גם ככה הוא רצה לבכות.
הוא חוזר לכיסא שלו, עוד רגע והוא מציף את הזירה בדמעות. אבל
הוא לא יבכה לעולם.
המאמן שלו נותן לו כמה טיפים קטנים ואחרונים. אולי זה יעזור
לו. הוא יורק, שותה, יורק, מנגב את הזעה ויורק שוב. מקבל קצת
מסז' מהמאמן יחד עם מוטיבציה ויוצא לדרך. למה?, כי הפעמון צלצל
פעמיים. כי זה הרגע שלו לקום. לקום ולבכות.
הם מתחילים לקפץ אחד מול השני במרץ, לא בא לו אבל אם הוא כבר
פה אז עד הסוף. לעומת זאת היריב שלו נראה כל-כך מרוצה מהמצב,
שיכלו לתת לו אוסקר על האושר הכל-כך אמיתי שיש לו בעיניים.
אם הוא הייה יכול הוא היה מוציא לו את הבטריה מהגב, זורק אותה
לקיבינימאט ונשאר שמח. אולי אפילו הוא יבכה מרוב אושר. אבל הוא
לא יבכה לעולם.
היריב נותן את האגרוף הראשון. חבטה מושלמת לעבר הצלעות שלו.
אבל לא קרה לו כלום. אצלו הכל בסדר. הוא יחזיק מעמד. תוך רגע
הוא מחזיר ליריב שני אגרופים לפנים. שני אגרופים שהיממו אותו
לגמרי, הוא לא ידע מאיפה זה בא לו. עוד רגע והיריב מתחיל
לבכות. מישהו חייב לבכות פה. כי זה לא יהיה הוא. הוא לא יבכה
לעולם.
השופט שואל את היריב אם הוא יכול להמשיך וכל מה שהוא עושה זה
להסתכל עליו בעיניים מלאות שנאה. על זה הוא כבר לא יקבל אוסקר.
הם לא אוהבים כעס שם באמריקה.
הסיבוב ממשיך כרגיל. והכעס שבאוויר כל-כך גדול שאפילו גיבורנו
מקבל ממנו קצת. אבל הוא מתנער ממנו במהירות. כמה שיותר מהר.
הוא מקבל אגרוף לביצים. כמובן שהשופט לא רואה, והוא חייב
להמשיך כאילו לא קרה כלום. ככה הוא.
אבל להחזיר הוא יודע, אז בעצם לא קרה כלום, שום דבר ששישה
אגרופים רצופים לפנים ולצלעות לא יכולים לסדר. היריב נופל,
מקבל מכה בראש ונעלם. השופט סופר בקור רוח עד עשר ועוצר. ניגש
אלי ומרים לי את היד. צועק במיקרופון שאני המנצח ויוצא. כל
המאמנים נכנסים לזירה.
המאמן של היריב מנסה להעיר אותו וצועק לכולם לקרוא לאמבולנס.
והמאמן שלי ניגש אליי, מרימים אותי באוויר, ומחייך, שמח עד
הגג, מאושר.
אני יוצא החוצה, לכיוון חדר ההלבשה שלי, מוריד את החלוק, את
הכפפות ואת התחבושות.
חושב לעצמי שניצחתי אותו. על הסיבוב הראשון. שכל הכעס שבעולם
לא עזר לו.
הקהל נעלם. המאמנים חוזרים הביתה למשפחותיהם ואפילו המנקים כבר
לא נמצאים באולם. אני נכנס לאולם, נכנס לזירה, נכנס לגן-עדן
שלי. אני עומד בפינה, מסתכל לצד השני של הזירה, לעבר הכיסא
הקטן הפינה, לעבר כל הזכרונות הרעים שלי.  בראשי אני מדמיין
אותו נשבר, מתרסק לרסיסים.
בראשי אני מדמיין את כל הצרות שלי נשברות, מתרסקות לרסיסים.
"שהצדק יעשה", אני אוהב את הצליל של זה.
פעם שמעתי שאומרים שאדם שמתאבד שומע מוזיקה משמיים.
מעניין איך זה נשמע.
אאאםםם, די טוב...

קוראים יקרים
לידיעת הציבור. רגע לפני המעשה הנורא שהוא עשה גופו נרטב מעט.
וגם הזירה. לא הרבה, רק כמה טיפות. כי תמיד הוא רצה לבכות.
לשחרר עצבים ישנים וחדשים.
אז לפני הסוף הוא בכה, ממש רגע לפני שהוא נעלם זלגו לו דמעות
על הפנים.
מאז אומרים, שכל מתאגרף מנוסה שנכנס לזירה יכול לשמוע את קול
הבכי שלו. את הדמעות שזולגות על לחייו. ואת המוזיקה. את
המוזיקה שהוא שמע רגע לפני שהוא נעלם. ממש לפני הסוף.
אז נכון שהוא לא יבכה לעולם. אבל רגע לפני שמתים זה לא לעולם.

זה לנצח, זה זמן בלתי מוגדר, זמן משלו. זמן שרק גיבורנו מכיר.
זמן שרק אני מכיר.