שהלילה ירד יבואו הגעגועים. יבוא הכאב שנעצר במשך כל היום. כי
רק בלילה הוא מתבטא. בדמעות גדולות שסופגת הכרית.
הוא יושב ליד החלון, ברדיו שיר של מאיר אריאל והוא לא יכול
לנשום. החנק הזה, שמשפיע כבר הרבה זמן ולא מרפה. כאילו ידיים
נצחיות מונחות לו על הצוואר ובכל פעם מתהדקת אחיזתם יותר
ויותר.
"שהשתחררתי הרופאים הציעו לי ביקור חודשי בנמל התעופה.... עושה
לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה"
הוא מגחך, מי יודע? אולי לראות מטוסים ממריאים זה הפתרון ללחץ
הנורא הזה שהוא מרגיש כבר הרבה זמן.
אחרי שהוא עזב, הוא לא הרגיש בהתחלה את השינוי, הוא הרגיש את
החיים החדשים, ניסה לשכנע את עצמו לא להיכנע לכאב ולא לחשוב על
חצי הכוס הריקה, לא לחשוב על מה שהיה והלך, אלא על מה שיבוא.
נכון זה כואב, אבל צריך להמשיך הלאה, כך הרבה יותר טוב.
אולי ככה הפרידה תהיה קלה יותר.
הוא מעסיק את עצמו בכתיבה. יושב עם הגיטרה וכותב. המילים
זורמות לו כמו הגלים שמכסים את החול הרך. כמו הים שהוא כל כך
אוהב. והוא משתדל להיות שמח, משתדל להתגבר, משתדל לא לחשוב על
הימים ההם. לא לחשוב על מה שהיא עשתה או אמרה. לא לחשוב עליה.
הוא לבש על עצמו מסכה כדי שאנשים לא ירחמו עליו. הוא לא אוהב
את הרחמים של האנשים. נכון, הם רוצים רק לעזור. הם באים,
ומתקשרים, ודואגים. יותר מדי דואגים! הוא בסדר גמור.
האם הוא באמת בסדר? לא. הוא דוחה אותם מפניו אבל בתוך תוכו הוא
לא רוצה שהם ילכו, הוא רוצה שהם יישארו אתו, שיקשיבו, שלא
ילכו.
הוא לוקח את הגיטרה ובורח.  עולה על אוטובוס לילי שנוסע לרחוק.
לאיפה שיש שמש וים, למקום שהוא יוכל למצוא שקט ושאף אחד לא
יפריע לו שם.
"גם מזה צריך להיגמל", השיר נתקע לו בראש ומלווה אותו כל הדרך.
לברוח זה לא הפתרון, הוא יודע. אבל זו הדרך הכי קלה במקום
להתמודד עם הדברים הוא בורח.
הוא מגיע לשם. מוצא לו מקום שקט ומנגן, הגיטרה תמיד עזרה לו
להתמודד ברגעים קשים, היא הייתה הנחמה שלו.
ועכשיו הוא חזר, והחנק הזה, שלא מרפה מהצוואר, לא מרפה. כאילו
שמו משקולת גדולה על ריאותיו והאוויר לא יוצא ונכנס.
הוא יוצא לטיול בגשם. רואה איך הטיפות הגדולות מכסות כל
סנטימטר בכביש. המכונית הקטנה שלו נסעה בין הטיפות. הוא נזכר
איך תמיד היא אהבה את המכונית הקטנה הזו. איך תמיד היא אהבה
להסתכל עליו שהיה נוהג.... הוא צריך להפסיק לחשוב עליה.
הוא חנה את המכונית סמוך לחוף, וירד ברגליים יחפות אל החול
הקר. הוא הסתכל על הגלים השקטים של הים. הגשם פסק, ופתאום הוא
מבין שזו לא סתם קלישאה ש "כל סוף הוא התחלה חדשה", נכון.
הייתה לו אהבה גדולה, נפלאה. והיא נגמרה. ונכון, זה כואב, וכל
דבר קטן מזכיר לו אותה וישר מעציב אותו. אבל... יום יבוא והכאב
יקהה ויהיה קטן, ותהיה לו אהבה חדשה בחיים, ומישהי חדשה לחבק,
וללטף ולאהוב. אסור לברוח, צריך להתמודד, צריך לעמוד מול העולם
ולצעוק : "אני אתגבר".
הוא הסתכל לשמיים שהתבהרו בינתיים וראה את הירח הגדול שמאיר
מבין הכוכבים, איך אמרה סקרלט אוהר'ה : "After all; tomorrow
is another day". אמרה וצדקה.




מוקדש לאנשים היקרים שלי, שמתחילים עכשיו דרך חדשה....