ועכשיו, השמש שחורה מתמיד. השמיים חשוכים וקרים, מנסים להתגבר
על הרוח המזרחית החמה שמגיעה מעבר לים.
לקראת ערב, השמיים נאדם מבכי, נזכר בחורף שחלף, איך הרוח נשפה
על ענניו הרכים, שהזילו דמעות מהולות באושר חמוץ ובאושר מתוק.
ועכשיו העננים כבדים, למרות שאין בהם כלום, בכל אופן לא את
אהבתה של הרוח...
מדי פעם תוהה השמיים לאיפה הרוח שאהב נעלמה, אם היא מצאה שמיים
אחרים לאהוב או שאולי גם היא מתגעגעת אליו, או שאולי...
הוא משמיע קול גירגור מתפנק, משחרר את הרעם שבתוכו, מקווה
שהרוח תשמע אותו ותשוב אליו. גם אם זה רק לדקה. אבל היא בשלה.
אפילו לא מגלגלת לעברו עלה שלכת צהבהב, כפי שנהגה לעשות כדי
לרכך אותו בכל פעם שגער בה.
פתאום הכוכבים נראים לו כל כך רחוקים...
השמיים הביט לשמש ולירח שמעליו. הוא נורא קינא בהם. כל מה שהוא
רצה זה את הרוח שלו לידו, לעטוף אותה בשמיכת התכלת האהובה עליה
ולחבק אותה.
הוא לא מבין מה הוא עשה שהיא החליטה ככה להתחמק מבין זרועותיו
באותו היום שהקיץ התחיל. ממה היא פחדה? ממה היא עדיין מפחדת?
שמיים ניסה להתאהב בים, אך איך אפשר להתאהב במישהו שמצידו האחד
נושק לך ומצידו האחר לחוף? ובכלל, כל עניין ההשתקפות לא נראה
לו.
קשת, ידידתו הטובה, ניסתה לא פעם לעודד אותו, אך הוא רק המשיך
לבהות למטה, לעבר העצים, מתכנן שינשרו, מתפלל שינועו מעט,
שיבשרו את בואה של הרוח. אך כאילו לעצבן, הם המשיכו להוריק.
השמש שחורה מתמיד. כדור הארץ נעמד על צירו והזמן פסק מלכת.
שמיים בוכה בכי מר ורדיואקטיבי. חצי שנה עברה מאז שראה את רוח.
וזהו. כנראה שזה נגמר.
ככה זה כשמתאהבים ברוח.