פעם היינו מתפייסות ע"י שליחת חטיף פסק זמן בתיבת הדואר. פעם,
כשהיינו החברות הכי טובות. היום
אני לא יודעת אם אני בכלל מסוגלת לאכול פסק זמן מבלי להקיא.
הטעם המתוק הפך למריר ואני, כידוע, לא אוהבת שוקולד בטעם מריר.


פעם, כשהיינו החברות הכי טובות, חלמנו איך נהפוך להיות שותפות
בדירה שכורה בת"א. ועכשיו את עוברת דירה, ותתפלאי אבל אני
מרגישה פתאום קצת שמחה כל כך שאני לא אצטרך יותר לראות אותך.

היינו חברות הכי טובות מאז שהתחלנו את החטיבה, ועכשיו אנחנו
עומדות לסיים את י"ב. הכל השתנה בבת אחת, כאילו יום אחד
התעוררנו והפכנו להיות שונות לגמרי. ואל תגידי שזה המוטו שלנו:
"אנחנו אנשים שונים". אין לי בעיה עם זה שאנחנו שונות. יש לי
בעיה עם זה שאנחנו זרות אחת לשנייה. כשאת נמצאת לידי, את תמיד
מזמזמת לך איזה שיר, כאילו את נמצאת לבד. אני מרגישה כאילו את
לא רוצה שאני אהיה איתך, כאילו שאני משעממת אותך. אולי אני
באמת משעממת, כעת שיש לך חברים חדשים. אין לי בעיה איתם. ואני
דווקא מאושרת שמצאת אנשים שיש לך איתם הרבה מהמשותף, למרות
שאני לא בטוחה אם זה נכון. אני חושבת שבשביל להגשים את חלומך,
הפקדת בידי אחרים את אושרך. זאת אומרת, האם באמת אלה הדברים
שאת אוהבת, או שמא כדאי להתחבר לאחרים את מעמידה פנים ואז
משכנעת את עצמך שאלה אהבותייך בחיים האלה? ואם אלה באמת
אהבותייך בחיים האלה, סבבה. אבל אל תגרמי לאחרים למאוס בהם.

השנה הזו אולי היתה אחת השנים הכי קשות לי בחיים כולם, ואת
... לא היית שם בשבילי, אפילו שהעמדת פנים שכן. את יודעת שכמעט
כל ערב אני בוכה? GOD, אני מרגישה קיטשית מדי... נפרדתי מהחבר,
הסתכסכתי עם המשפחה, גיליתי שהוא הומו, שהוא אלכוהוליסט שחוזר
בתשובה, וההוא בגד, והמצב הביטחוני, והמסיבה שלי שלא היית בה.
ויש עוד. הרבה. אבל המקום קצר מדי, והזיכרון שלי דיסלקטי.
הביטחון העצמי שלי, שהיה על הריצפה, כעת הוא בחניה. ואת ידעת
את זה. את ראית אותי זועקת לעזרה. ואפילו טלפון לא הרמת.

במשך כל השנה הזאת, כל מה שעשינו זה להתרחק אחת מהשנייה. השנה
הזאת היתה אמורה להיות השנה הכי יפה בימי חיינו. ועכשיו אני רק
רוצה למחוק אותה. סרט רצית שנעשה על השנה הזאת. עכשיו זה נראה
סתם פתטי.

כמה פעמים אמרתי לך שאנחנו צריכות לדבר? כמה פעמים את אמרת לי
שנעבור את זה ושאני לא צריכה לקחת אותך ברצינות? הרבה. מה את
חושבת, שזה שלאחת מאתנו היה יומולדת, והשנייה זכרה, זה יהפוך
את המצב ב"בום" ליותר טוב?  והמצב כל פעם שנהפך להיות יותר
טוב, הפך להיות יותר גרוע ביום שלמחרת. את לא מרגישה ככה? את
לא חושבת שאולי יש משהו במה שאני כותבת כאן?

אני לא כועסת או מאשימה או שונאת אותך. למען האמת, גם אני לא
מעניינת את עצמי במיוחד. אני חושבת שבזה שאני לא מדברת איתך
כרגע משהו כמו כמעט שבועיים, (ואפילו קלטת את זה רק שלשום...)
אני עושה לך רק טובה. את רצית להיפטר ממני רק לא ידעת איך. אז
פטרתי לך את הבעיה.

רציתי רק להגיד לך תודה על כל הרגעים שדווקא כן היית איתי וכן
תמכת בי, ברגעים שהיה לנו הרבה מהמשותף. אז תודה.

זה לא נראה מספק פתאום, נכון?

אז מה אומרים בסוף? שיהיו לך חיים נחמדים? אני מקווה שכן.
ואולי, אם את רוצה לתקן אותי על משהו, את יודעת איפה למצוא
אותי, נכון?

ממני, חברתך הטובה.