זה היה יום מחורבן. כבר בבוקר היו לפחות שלושים מעלות וככל
שהתקדמו מחוגי השעון כך עלה גם מד הטמפרטורה. מזה כמה ימים שכל
ערוץ בטלוויזיה וכל תחנת רדיו מחורבנת שהמשדרים שלה שרדו את גל
ההפצות השני שידרו רק דיווחים מהקרבות ואף אחד לא טרח אפילו
לומר עד כמה הטמפרטורה צפויה לעלות וידוע הרי, שחוסר ידיעה זה
הדבר הגרוע מכל.
בתקווה פתאומית ובגלל שממילא לא היה לי משהו יותר טוב לעשות,
ניסיתי לפתוח טלוויזיה, אולי בכל זאת יקדישו רגע אחד לאנשים
שמחכים בבית להודעת אקלים מרגיעה אבל השידורים בערוץ הראשון
התמקדו בצילומים של חיפה ההרוסה מהתקפות חיל האוויר הסורי. זה
ממש מעצבן, את כל התמונות האלו כבר שידרו לפני כמה ימים, אני
לא מבין למה הם ממחזרים חומר במקום להביא דברים חדשים, מה עוד
שזה לא חומר כזה מרתק שמצדיק צפייה שנייה ושלישית ובטח שלא
עשירית. בערוץ השני שידרו משהו יחסית יותר עדכני, קרבות על
נתניה שהיו אתמול. היו שם תמונות ממש מזעזעות, איברים פנימיים
שפוכים וגופות זרוקות ברחובות אבל איכות הצילום הייתה ממש
נוראית ולהפקה כזו זולה באמת אין מקום בשידורי ערוץ שמתיימר
להיות ערוץ מסחרי.
בעצבנות הנמכתי את הטלוויזיה ושאלתי את יניב אם יש לו מושג מה
התחזית.
"תוך יום יומיים כולנו נמות" הוא אמר בצחקוק, ללא שמץ של
פיכחות בקולו. הנודניק הזה, מאתמול בערב הוא יושב אצלי בסלון
ומוריד ראשים, הוא כבר נהיה ירוק מרוב החומר שהוא שואף לתוך
הגוף שלו אבל זה לא מה שיעצור אותו. "אתה חי בסרט", אמרתי לו
"כדאי לך לצאת מדי פעם לפרסומות" והפעם הוא לא הגיב. קמתי
מהכורסא הנוחה שלי, הסתכלתי בקופסא שבה הוא מחזיק את העשב
וחשכו עיני, "רבאק, יניב, גמרת כמעט את כל החומר !" צעקתי עליו
בעצבים. זה מה שחסר לי, איפה אני אשיג עכשיו ??? בגלל המלחמה
המטופשת הזו לא נשאר כמעט חומר לכל הספקים שלי ואלו שכן נשאר
להם משהו שומרים את זה לשימוש עצמי ועל סיגריות רגילות בכלל
אין מה לדבר, בכל הפיצוציות כבר מזמן נגמר המלאי.
סעמק, היום הזה רק נעשה גרוע מרגע לרגע, ברדיו תל אביב, מאה
ושתיים אף. אם. הודיע ראש העיר שאם העניינים ימשיכו בצורה הזו
העירייה תיאלץ לבטל את מצעד הגאווה שתוכנן להתקיים ביום שישי
הזה בשעות הצהרים ואם זה לא מספיק אז אספקת החשמל כבר כמה ימים
לא סדירה וזה ממש לא בריא למזגן הנייד שקניתי לא מזמן. זכרתי
שבחנות למוצרי חשמל אמרו לי במפורש שלא כדאי להפעיל ולכבות
אותו לפרקי זמן קצרים כי חלקים מסוימים במנגנון שלו יישרפו
והאחריות לא תכסה אותם. המצב הפך לבלתי נסבל. הנה אני יושב
בבית ופוחד להשתמש במזגן החדש שלי, אחוז בחרדה קיומית לגבי
העתיד שלי ולא רק שאי הודאות האקלימית משגעת אותי היא גם
מתחילה לפגוע בשלוות היום יום שלי שזה כבר ממש לא לעניין.
תכננתי, כמו בכל יום רביעי בערב אחרי שהשמש שוקעת ומתחיל
להתקרר קצת, לתפוס מונית שתיקח אותי היישר למסלולי הרולרבליידס
בצפון העיר אבל בלי לדעת מה צפוי בהמשך היום לא יכולתי לדעת
האם בערב באמת יהיה נעים מספיק על מנת לעשות קצת ספורט או
שעדיין יהיה חם ולח ואז ההחלקה הופכת לסיוט דביק וכלל לא כיפי.
קפצתי לזוג הזקנים שגרים בדירה ממול, אולי הם שמעו במקרה את
התחזית. הם היו עסוקים באריזה זריזה של חפצים חיוניים ורק ידעו
לספר לי על השמועות שאומרות שהערבים נמצאים בערך עשרים קילומטר
מכאן וזה עניין של כמה ימים עד שהגדודים הראשונים ייכנסו לעיר
כך שלא קיבלתי שום מידע מועיל שיפזר את הערפל שמזג האוויר
הכניס לחיי.
לא יכולתי להמשיך לסבול את החום הזה בתוך הבית והמתח הזה של עד
לאן הטמפרטורה תעלה ממש הרג אותי, לכן השארתי את יניב להקיא
בשירותים וירדתי להסתובב קצת בשינקין. התהלכתי בין הדוכנים של
אומנות יוצרת שהציגו שרשראות, אבני מזל ובדים מהמזרח וגם בובות
גבס צבועות תוצרת בית ולאט לאט התחלתי להירגע. אחר כך,
כשהתעייפתי קצת, התיישבתי בבית קפה ממוזג ועד שהגישו לי את
האספרסו הקצר שלי כבר הספקתי לשכוח שרק לפני כמה שעות היום הזה
נראה כמו היום הכי מחורבן בעולם.