[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מביט...
...
כול כך חסרי דאגה, שמחים משהו...
טפשים.


פרנק רייקי אהב להתבונן באנשים, אם תשאל אותו הוא יכחיש כמובן,
אבל האמת... פרנק אהב את זה יותר מדי בכל קנה מידה, היו לזה
כמה סיבות אבל זאת שהשפיעה על פרנק יותר מכל השאר היתה התחושה
של כוח.
כוח כמעט אין סופי, כמעט......

פרנק לא ידע בדיוק, או אפילו בכלל מי היו הוריו.... היה לו
מושג קלוש לגבי גילו, בסביבות שנות ה-40  ,
אבל כל זה לא היה חשוב, כמעט כלום לא היה חשוב...
פרנק היה אדם שחי מרגע לרגע.
בצעירותו רצה וניסה הכול למד הכול.... אבל עכשיו כלום לא
חשוב....

פרנק היה לא פחות ממרשים במבט ראשון...  ובשני... טוב אם הגעת
לשני פרנק רייקי היה... חי.

הביטוי "לא הייתי רוצה להתקל בו בסמטה חשוכה" עבד על פרנק
חלקית... כי בפרנק לא היית רוצה להתקל גם שהשמש למעלה בשמיים
ואתה מוקף בחברים, משפחה ו-50 שומרי ראש מזויינים
היופי בפרנק, אם אפשר לקרוא לזה יופי היה ביכולת שלו או הקללה
שלו....
הרבה אנשים שנתקלו בפרנק או ששמעו עליו לא ידעו מה בדיוק מושך,
מרתיע ושונה בו ואיך להגדיר את היכולת.... הקללה המוזרה שלו.
פרנק ידע.... פרנק ידע טוב מאד.... טוב כל כך שהוא יכול להגיד
את זה במילה אחת..... "חיים...!"

פרנק שלט בהם... בחיים... או לפחות הגיע איתם להסכם.. רק
שהחיים שכחו לקרוא את האותיות הקטנות.
ובהסכם כמו בהסכם זה החלק החשוב.

"הגיע הזמן" חשב לעצמו.
פרנק קם מהספסל בפארק והתחיל ללכת.
כשקם הגיע פרנק לגובה של 1.85 ס"מ היה בעל שער שחור חלק שהגיע
עד שכמותיו  ומעיל הגשם הארוך שלבש הסתיר רק במעט את מבנה גופו
האתלטי מוצק, פניו לאומת זאת היו החלק המאיים ביותר הן היו
רזות וזיפים היו באופן מוזר בני שלושה ימים לא משנה מתי ראית
אותו העיניים היו שחורות וחסרות הבעה, בכלליות פרנק היה אדם
שפניו לא הראו את רגשותיו היו לו, לפרנק, דרכים אחרות להודיע
לאנשים איך הוא מרגיש...
פרנק המשיך ללכת, לא היה לו ממש משנה לאן, כך אהב להגיד לעצמו
אבל כמעט תמיד היתה הליכתו מובילה אותו לאותו מקום, אותו פאב,
"הפאב של גריי", אם פרנק היה יכול להרגיש שייך למקום כל שהוא
זה היה המקום, למרות שפרנק הרגיש יותר רגש של בעלות על הפאב
ולא השתייכות, כמה חבורות של בריונים מצויים שניסו לגבות דמי
הגנה או להרוס את הפאב יעידו שפרנק די אהב את המקום....
כמובן שלהעיד או בכלל לדבר תהיה פעולה די מסובכת לאדם שאינו
בין החיים...

"חיים.. "

פרנק שהיה מודע לרגשותיו למקום, לא היה מרוצה והחליט שהפעם הוא
לא הולך לפאב של גריי.
אחרי 26 דקות בדיוק פרנק מצא את עצמו עומד מול שלט גדול "הפאב
של גריי" היה רשום עליו באותיות זוהרות בניאון.
פרנק צחק, למרות שלמתבונן הרגיל לא היה שינוי העמידתו או
בהבעתו של פרנק חוץ מאולי הרמת גבה קטנה פרנק נכנס לפאב הריחות
המוכרים היכו בו שפתח את הדלת, ריח האלכוהול, עשן הסיגריות
וזיעת גוף של אנשים שחשבו בטעות ש"מיים וסבון" זה שם של משקה
אלכוהולי ורוד.
הוא החל הולך לכיוון הדלפק צעדיו היו מדודים ובטוחים רוב
האנשים שבפאב ראו אתו בעבר ואלה שלא... מוטב שלא יעשו טעויות.
פרנק הגיע לדלפק ואמר לארני, המוזג, "תן לי..." כשאדם דחף אותו
הצידה, פרנק שנדחף בעוצמה גדולה במיוחד אפילו לא איבד את שיווי
המשקל והסתובב לראות מה גרם לו לאי הנוחת הזמנית הזאת... מולו
עמד אדם עצום שהיה גבוה מפרנק בראש לפחות והיקפו היה מרשים לא
פחות...
המוזג הביט בפרנק באימה מלמל משהו וברח בזחילה מהדלפק לכיוון
הדלת האחורית.
פרנק פנה להביט במטרד היה ברור לו שאדם זה אינו מכיר אותו....
חבל...
ה"מטרד" פנה להביט בפרנק ולאחר הביט במוזג המפוחד ואמר "מזה
אתה מפחד ארני" ופנה בזלזול לפרנק

טעות...

פרנק זז במהירות מדהימה, פעם היה נהנה לשחק קצת ולהכאיב לקורבן
אבל עכשיו...
בעיטה מהירה לסנטרו של האיש שברה את לסטו ומפרקתו והוא צנח מת
על הרצפה. "תן לי אחד רגיל".
אחרי כשעה פרנק ישב ליד הדלפק אחרי ה"רגיל" השישי שלו מהלך
הרוחות בפאב היה רגיל באופן מפתיע במיוחד... אבל כל מי שהיה
בפאב והכיר את פרנק וראה אתו בפעולה בעבר ידע למה לצפות ומי
שלא הכיר... מוטב שלא יעשו טעויות.


הזמן עבר...
זמן...
מושג נזיל, הזמן בשביל פרנק היה גורם חסר חשיבות.
אבל הזמן הגיע.

פרנק קם, העביר סביבו מבט מהיר שילם לארני ויצא מהבאר. בחוץ
היה כבר לילה. לילה... הדבר היחיד שהיה שונה בלילה מהיום בעיר
הגדולה היה האור, במקום אור שמש הרחובות היו מוארים במנורות
ניאון בשלל צבעים. פרנק החל צועד, מריח, צד.

פרנק מצא את זה.. עקבות של קורבן... כוח חיים... צעיר...
הוא הגביר את הקצב, הולך-רץ ברחובות המזוהמים של העיר פה ושם
קבצנים ועלובים אחרים עצרו אותו אבל מבט אחד בעייניו גרם להם
לחשוב שוב.
הריח מתחזק.
פרנק עבר לריצה.. מהירה... שערו ומעיל הגשם שלו התעופפו
מאחוריו, הוא ידע שהוא קרוב, קרוב מאוד.

הפתח לסמטה היה גדול יחסית אולי כ-5 מטרים עומקה היה בהערכה
גסה כ-30.
שם. מאחורי המכונית הנטושה, הוא ידע שהוא שם, הוא הריח את
הפחד....
פרנק התקדם בשקט מדהים, עוד 5 צעדים עוד 3, 2, עוד צעד והוא
יראה את הקורבן....
פרנק הביט בגבו של הקורבן שכנראה היה משותק מפחד, זה הולך
להיות קל הוא חשב, "קל מדי" מלמל, תחושה מוזרה הציפה את פרנק
פתאום... "לא" סינן ואז הרים את האדם השרוע ביד אחת וניער
אותו.
הסחבות נפלו ועיניו של פרנק נפתחו בתדהמה לשבריר שניה.
הוא בחן את האיש שהיה מולו בחוסר הבעה הוא היה כבן 20, אבל
הדבר שמשך את צומת ליבו של פרנק היה המצב שבו היה הנער....
קשור.

קול יריה נשמע.
לרגע אחד כל מה שפרנק היה יכול לראות היה דם... אדום וסמיך,
ואז שראיתו התבהרה ראה את הנער מוטל לידו שראשו מפורק כמעט
לגמרי. הוא סובב את ראשו והביט בפתח הסמטה עמד שם מישהו, פרנק
לא יכל לזהותו בגלל האור החזק שבקע מאחוריו, אבל הוא יכל לראות
את רובה הצלפים המעשן שהדמות החזיקה...
פרנק כבר עבר מספיק בחייו בשביל לא לתת לדברים כאלה להכעיס
אותו, כעס זה רגש. אם יש משהו שפרנק לא אהב במיוחד זה רגשות,
הוא חשב שהם מפריעים מערפלים את שיקול הדעת וגורמים לאנשים
לעשות דברים מטופשים.... במיוחד כעס.
הוא שמע קול דריכת רובה ואז עוד אחת ועוד אחת... פרנק צלל
מאחורי המכונית שבריר שניה לפני שכ-30 כדורים השאירו שבילים של
עשן במקום בו עמד לפני כן, הם יורים עליו... הוא היה מופתע...
אבל לא, הוא לא כעס.

צלצול... נקישה... מתכת פגעה במתכת.... נקישה.
פרנק הביט למטה....
רימון.
אור לבן.... פרנק הרגיש את רגליו עוזבות את הקרקע נגד רצונו
הוא התעופף באוויר.
רעש עמום נשמע כשגופו פגע בקיר הסמטה ואז נפל לקרקע...

הוא כעס...

כל גופו של פרנק כאב אבל הוא ידע שהכאב יעבור במהרה, הוא נשאר
לשכב.
שני אנשים התקרבו אליו... הוא שמע אותם... לאחד היה אקדח...
לשני שוקר חשמלי, פרנק זיהה את רעש הטעינה של הנשק. הפסיעות
נעצרו קרוב אליו... הוא תקף.
גופות האנשים היו מוטלות לרגליו הוא לא היה צריך יותר מ-3
שניות להרוג אותם... הוא כעס....
הוא הביט בגופות, האנשים היו לבושים בצורה המקובלת של שכירי
חרב אבל לשניהם היה אותו סמל מסביב לזרוע של יד שמאל...
פירמידה בצבע כסף ומעליה שמש או עיגול זהוב.
קול יריות נשמע, הפעם לא היה מחסה....
פרנק הרגיש את הכדור הראשון חודר לכתפו הכאב היה עצום, כדור
שני ושליש מצאו את דרכם לבטנו..
לשאר הוא כבר לא שם לב, הוא הרגיש טעם של נחושת.. של דם.
הכול נדם.....








(נכתב מתישהו בסוף שנת 2001)
(ולמי שתוהה, אין המשך.)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הלואי שלעולם
לא תטעם את הטעם
המתוק של
נוטלה!







פרובוקטורית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/3/02 0:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לואי החתול

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה