אז היא יושבת וחושבת טוב, מה כבר אפשר לעשות? כל מה שאפשר
ניסיתי. באמת .היא נשענת לאחור על הגב הרך של הכורסה, פושטת את
הרגליים קדימה, אוחזת חזק יותר בידית של הספל ומסתכלת דרך
החלון. האור הרך בחוץ והמוזיקה הרכה בפנים מרדימים אותה לאט
לאט.. היא לא ישנה, העיניים שלה עוקבות אחרי הנוף , הנה גבעה
מכוסה בעשב, שביל, שתי דמויות קטנות הולכות בו. מוזר , הן
רחוקות מכדי לראות יותר מכתם צבע, אבל הקול שלהן נשמע היטב.
פלאי חוקי הטבע. נוף, נוף, כן, איפה היינו? ציפור מקפצת ממקום
אחד למקום אחר על הגדר. איזה ציפור זאת? מה זה משנה, היא כבר
לא תהיה אף פעם כזאת רחבת אופקים עד כדי לדעת הכל, איזה ציפור
ואיך קוראים לפרח. זה לא עניין של קוצר זמן או עצלנות. להפך-
של בשלות, ידיעה טובה יותר של עצמה. צריך להודות בעובדות, היא
בן אדם פרקטי, מה שלא חשוב היא כבר לא תזכור. הערב יורד לאט
לאט, העיניים הולכות ומתאמצות, המאמץ לא מורגש, אבל תכף יהיה
כל כך חשוך שגם את הצמרות הירוקות שחורות של עלוות העצים אי
אפשר יהיה לצוד מתוך הרקע. הנה שתי הדמויות חוזרות- מה, כבר
הספיקו לעשות את כל הסיבוב? קור חודר לאט לאט מהחלון, היא
מהופנטת מתוך מחשבות, לא מסוגלת לאסוף כוח לקום ולסגור. היא
מדמיינת את המעשה: לכופף את הידיים להחזיק במשענת להרים את
הגוף במשיכה לעמוד על הרגליים ללכת שני צעדים להושיט את היד
ולמשוך את מסגרת החלון. מוותרת. קר, קר. הפטמות מזדקרות. היא
מחבקת את עצמה, האצבעות קרות. כל הזמן הזה, כל המחשבות האלה.
הבהייה אל תוך היער.בואי נראה, איזה מחשבות משמעותיות היו לה ?
(למה הן חייבות להיות משמעותיות, אי אפשר סתם לחיות, לשבת אחר
הצהריים על המרפסת, לבהות? לא. ) מה עם המחשבה על העניין הזה
שאין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב? מה עם הפרויקט הזה של לשבת
על ספסל בשינקין או על חוף הים בשרתון ולדבר עם אנשים, עשרות
עשרות של אנשים ולכתוב מה שחשוב ולראות אם מתגלה פה משהו, מה
עם המחשבה , איזו מחשבה? רגע, היתה כאן אחת. עכשיו זה ברח
לה.היא נזכרת במשהו שמישהו אמר לה. היא לא זוכרת מה ומי, רגע,
רגע, זה היה מישהו קצת מתנשא, מישהו שאוהב להגיד דברים רעים על
אחרים, אבל ממנה הוא קצת פוחד. מישהו גבוה עם ריח גוף חזק, אה,
זאת היתה יעל רוזן, היא שוב נכנסה לחדר כאילו כל מצלמות
הטלויזיה עליה בפריים טיים, מתכוננת לחשיפה תקשורתית סנסציונית
ותיארה שוב את אחת הסצינות ההזויות שלה על מחדל שמנעה כביכול
ברגע האחרון מהבוסית שלה , אשה מטופחת וטפשה. ככה זה תמיד, לא?
הטפשים מתקדמים והטובים עוזבים. בקצב הזה עוד ימנו בקרוב את
גב' רוזן לע. בוסית. מה עם להפסיק עם השטויות הוירטואליות האלה
ולעשות משהו אמיתי, ארצי? להיות אחות? מורה לחינוך מיוחד?
מטפלת תינוקות, קופאית? שבסוף היום היא תחזור הביתה עייפה אך
מסופקת. עשיתי משהו, שיניתי את מצב האבטלה, המלחמה בשטחים,
השנאה בין בני האדם. לא, הא? אם היא תתחיל לעשות משהו ממוקד
היא תפספס את הייעוד שלה. את השליחות. לפעמים היא שואלת את
עצמה אם לא מדובר פה פשוט בתפיסה אומניפוטנטית של כוח , שהיא
בעצם רק מסווה לחוסר היכולת שלה להתחייב. היא ממששת את טבעת
הנישואים ואומרת- לעצמה  טוב, על זה לפחות עשיתי וי, אף אחד
כבר לא יכול להגיד שאני לא מתחייבת. לפחות לא עד הגירושים.
הלילה ירד, שחור שחור סביב. הכלבים נובחים מרחוק. רק בקושי
אפשר לראות את קו המתאר של היער מתחת לעננים. אין ירח. השדה
נפרש רק בדמיון, במקום שבו היא יודעת שהוא קיים. היא מדמיינת
לעצמה שהיא על שפת הים, כמעט מצליחה לשמוע את הגלים, נבהלת
מהעומק של הים, מהיצורים שרוחשים בו, מאפשרות הטביעה. היא
נרעדת וקמה, מושיטה את היד וסוגרת את החלון.