לאחר השיחה עם ענת האחות הלבנה שעשתה אותי מאושר ושמח, צפיתי
בטלוויזיה, ושיחקתי משחק קלפים קצר עם גברת מלובביץ, אישה
בשנות השישים שלה. גב. מלובביץ התאשפזה בגלל יד שבורה לאחר
שנפלה מהמדרגות.
במהלך ההיכרות שלנו, היא למדה להכיר אותי, את רועי לויד
האמיתי, סיפרתי לה דברים שלא סיפרתי לאף אחד. אינני יודע למה
סיפרתי את הדברים הללו דווקא לה, אולי זה היה בגלל המצב שהייתי
בו או החום והנחמדות שאישה זקנה ונחמדה כמוה מקרינה, פרצופה
חרוש הקמטים ועיניה החכמות פשוט ריתקו אותי. היא הייתה דבר
ראשון אדם אחר כך היא הייתה אשתו של בעלה   ואז שאר הסטטוסים
שלה. היא תמיד הבינה אותי וידעה שלמרות כל הדברים שעשיתי בחיי
אני עדיין אדם וזה כל מה שהיה חשוב לה.
סיפרתי לה עד כמה שאני מאוהב יעל, למרות כל הקונצים שהיא עושה
לי.
עד כמה מוזר לי להיות כאן עכשיו בבית חולים לבן לאחר שמישהי,
'ידעתי שזאת מישהי' דקרה אותי בגב עם סכין עקלקלה. וכל מיני
דברים שתמיד רציתי לדבר עליהם ומעולם לא יצא לי או שלא רציתי
לדבר עליהם אפילו עם אהובתי יעל.
דק. שוגרמן הגיע לביקור קצר לאחר כחצי שעה. ובדק אותי במהירות,
רשם כמה דברים על הלוח שעל מיטתי ואמר שאני אוכל לצאת בעוד כמה
שעות אחרי שערן יבוא לקחת אותי. ערן, חברי הטוב ביותר.
מאז התיכון אנחנו ביחד, זה יוצא כבר קרוב ל8 שנים.
אני מכיר את ערן, או לפחות ככה אני נותן לעצמי לחשוב, יום אחד
שחשבתי לעצמי על מערכת היחסים שיש לי אתו, הגעתי למסקנה שאנחנו
סתם מבלים לא באמת מבלים, אלא יותר מעבירים את הזמן, 8 שנים של
זמן שמועבר סתם ככה ללא מטרה כל שהיא. גם זה קצת פחות בגלל
יעל.
יעל היא הארוסה שלי, וכנראה אוהב אותה כל חיי, נפגשנו בבית קפה
שעבדתי בו בת"א, בזמן שכלכלתי את התואר הראשון שלי במחשבים.
זה היה בערך לפני שנה, מאז אנחנו ביחד בלתי נפרדים.
לאחר הבדיקה של דק. שוגרמן חזרתי ל"סלון החולים" התיישבתי
והתחלתי לשחק עם גב. מלובביץ מונופול.
לא דיברנו כמעט, ובזמנים שדיברנו זה היה בהקשר של המשחק,
התעלמנו שנינו מכל הדברים שנאמרו קודם. מכל הפתיחות שהייתה לנו
קודם, נשאר רק כסף נייר.
בזמן זה מחשבות מאושרות התרוצצו במוחי, עד כמה שאני שמח לחזור
ליעל, לדבר עם ערן, לחזור לעבוד, לראות את כולם במשרד.
ולחזור לחיים רגילים.
'חיים רגילים, כן בטח, זה לא יהיה שוב אותו הדבר'.
אינני יודע מי עשה לי את זה, או למה, ואני די בטוח שגם המשטרה
לא.
אחרת היו אומרים לי. מודיעים לי על משהו, כלשהו.
אני כנראה לא יהיה בטוח שוב.. מי שעשה לי את זה כנראה ינסה
לעשות לי את זה שוב, אבל הפעם יגמור אותי. קפוט, מת הלך
לעולמו. אין עוד רועי לויד רק זכרו הקט יישאר במוחם של כמה
אנשים.
רק כי איזה זונה בוגדנית רוצה להרוג אותי.
'איך אני יודע שזאת היא ולא הוא?'
או שמה המשטרה תתפוס את מי שזאת לא הייתה.
כן, כאילו שזה הולך לקרות.
באמצע מחשבותיי שהפכו את עורן גב. מלובביץ, אנה מלובביץ התחילה
לדבר קוטעת את רצף מחשבותיי.
"רועי, יש משהו שאני רוצה לספר לך.
אני יודעת שאנחנו לא מדברים הרבה זמן,
אבל אני יודעת שאני יכולה לבטוח בך."
"כן, אני מקשיב?" הגבתי בעניין, אני עשיתי את רוב הדיבורים
בשיחות שלנו.
"לא באמת נפלתי במדרגות, בעלי דחף אותי" היא לחשה בקול חנוק,
כך שבקושי הצלחתי לשמוע אותה.
ההלם הכה אותי, אנה הייתה קשישה בת 63, למה שבעלה ידחוף אותה?
"את מוכנה לפרט?" שאלתי וגוש נתקע בגרוני. .
"רבנו. אמרתי לו שאנחנו לא צריכים את ה3 טלוויזיות שיש לנו
בבית, והתחלנו להתווכח, כמו שהיינו מתווכחים שהיינו צעירים
בפולין, לפני המלחמה, שממנה ברחנו רק בנס."
היא אמרה, והתחלתי להבין מה באמת מתרחש.
'היא הייתה בפולין, לפני מלחמת העולם השניה, מה שדי סיקרן
אותי, כי אף פעם לא יצא לי לפגוש מישהו מאותה תקופה'.
"היית בפולין בזמן מלחמת העולם השניה?" שאלתי בהססנות, כאילו
שדבר זה היה כפגם בה.
"לא, ברחנו לפני בערך ב38, אמא שלי החליטה שאני לא יכולה
להישאר בפולין, ולאחר כל החוקים שהחליטו להטיל באותו זמן
בגרמניה החלטנו לעלות לארץ"
'כמה חבל שאת שיעורי ההיסטוריה שלי שכחתי'.
ואז, זה הכה בי. 'מה לעזאזל אני חושב על שיעורי היסטוריה כאשר
היא מדברת על דבר כל כך רגיש וחשוב מחייה, מדוע מוחי סוטה
מהעניין?'
המשכתי להתעניין, והנהנתי בראשי שתמשיך.
"אז עברנו ליפו ופתחנו חנות מכולת, שהצליחה לכלכל אותנו מספיק,
ומשם חיינו בסדר גמור, לא רבים יותר מידי, הילדים היו מצוינים,
חלקם אפילו למדו, וסיימו תיכון."
קלטתי שאני לא מכיר אותה באמת, והיא מספרת לי פה את סיפור
חייה, המשכתי להנהן, זה היה נורא מעניין, למרות שאם סתם מישהו
במשרד היה מנסה לספר לי את זה, הייתי מנפנף אותו.
את אנה הצלחתי להבין.
"אני ויעקוב לא רבנו כמעט, חיינו את חיינו בנפרד, הוא בשלו
ואני בשלי, לחוד, כאילו ואנחנו כבר לא נשואים" היא  המשיכה את
שיחתינו.
"מתי זה התחיל כל הקטע של ה"לחוד" הזה שאת מדברת עליו?" הפרעתי
לה וקטעתי אותה באמצע לצערי.
"בערך לפני כמה שנים, אני חושבת שב95 כמה זמן לאחר רצח רבין,
לא שהיה קשר בין הדברים, יעקוב לא התעניין בפוליטיקה, רק בערוץ
5 ו3 בכבלים.
זה למה הוא כנראה רצה את שלושת הטלוויזיות, זה כל מה שהיה לו
בחיים, זה כל מה שהוא היה צריך."
"ואו" אמרתי. "והוא דחף אותך מהמדרגות רק בכלל זה?" המשכתי
לדבר בלחש, כדי שלא ישמעו על מה אנחנו מדברים.
"כן, ואני סולחת לו, לא חשבתי על זה שטלוויזיה זה הדבר היחידי
שיש לו.
לא הבנתי שהטלוויזיה היא כל חייו, בלי זה הוא לא יוכל להתקיים,
לחיות. הסדרות שם מהוות את המציאות החלופית שלו או ככה אני
חושבת."
"אני מבין אותך, מה את מתכננת לעשות?" אמרתי, דואג ומעוניין
בשלומה של אנה שלי.
'אנה שלי? איך פתאום היא נהפכה להיות אנה שלי' חשבתי לעצמי.
לא ידעתי לענות לעצמי. החלטתי לשמור איתה על קשר, לפחות למשחק
קלפים או מונופול פעם ב.. כדי לשמור על קשר כלשהו עם אדם שהיה
לי רגעים ספורים מדהימים ומהנים איתו. 'אולי אני לא צריך לעשות
זאת'.
"להעביר את זה מתחת לשטיח, בינתיים הביטוח מכסה לי על ההוצאות,
אני פשוט יודעת לא להפריע לו ולטלוויזיה שלו עכשיו." היא אמרה,
וכמו בכל השיחה הזאת, קולה היה שקט וחנוק.
'לא הבנתי איך אפשר להיות נאמנה לבעלך שדוחף אותך בגלל שאמרת
שלא צריך טלוויזיה בבית'.
הבנתי שאני לא מבין הרבה דברים, אולי ככה זה שיש לך זמן לחשוב
על דברים.
ואז מבינים שכולם בעצם לא מבינים הרבה דברים, במיוחד אתה.
"זה בסדר, הכל יהיה בסדר." ניחמתי, לא בטוח אם את עצמי או את
אנה.
"שמרי איתי על קשר לא משנה מה יקרה, בסדר?" שאלתי, ונתתי לה את
מס' הטלפון שלי.
"אין בעיה יקירי" אמרה, חיבקה אותי, והלכה, משאירה אותי מבולבל
ואחראי על סידור המונופול.
לאחר שסיימתי לסדר, ענת, האחות הלבנה באה שוב.
ואמרה לי שערן ויעל באו לקחת אותי, לא היה מאושר באדם ממני
באותם רגעים.