נעים להכיר, הסיפור הראשון שלי. נכתב בדצמבר 1999.

העשן שמסביבנו התחיל להתפזר. אני ואדם עדיין ישבנו מכווצים
בפינה, רועדים, פוחדים.
"את בסדר?" שאל אותי אדם. עדיין לא יכולתי לראות כלום, ראייתי
מטושטשת כי איבדתי את משקפי.
"אני אחיה. ואתה, אתה בסדר?" ניסיתי להעיף מאתנו מעט מהאבק.
עדיין נשמעו מעט רעמים בחוץ והגשם עוד לא שקט. היו טיפות
קטנות, טיפ טיפות, טפטפו על הארץ.
הייתכן ששרדנו? חשבתי והבטתי מעלה. ראיתי שום דבר, אפור.
אדם קם ונתן לי את ידו וקמתי גם אני. או, המשקפיים היו בכלל
בכיס שלי... והלוואי שלא הייתי מוצאת אותם.
מולנו נגלה פתאום האסון. הכל ענני אבק, בניינים הרוסים - רק
שברי בניינים בעצם. גופות אנשים פזורות ברחוב על הכביש כאילו
היו חתיכות עיתון זרוקות. כולם מלאים דם ועיניהם עצומות.
החזקתי חזק את ידו של אדם, שנינו היינו עוד המומים ודמעה זלגה
מלחיי. בחיי לא ידעתי כזה עצב, תמיד הייתי מאושרת.
אולי זוהי דרכו של אלוהים לאזן את הרגשות שלי. אולי היה קשה לו
מדי לראות שאני כל כך מאושרת והוא היה חייב להרוס. מילא. אבל
למה ככה?
אבק הצטבר על הרצפה. חיבקתי את אדם חזק.
אף פעם לא חשבתי שכך יגיע סוף העולם. אחרי ששני המגדלים נפלו
והתרסקו כליל, הגשם סער וברקים פשוט חיסלו אנשים תמימים שעברו
ברחוב... אחד אחד, פשוט צלו אותם לגמרי. ואז בא הערפל, ורצפת
הרחוב החלקלקה, וחוטי חשמל שנפלו חשופים וחשמלו כל עובר, וסערת
טבע שהעולם מעולם לא ידע, עד היום.
אלוהים רצה שכולנו נמות. כנראה שסתם נמאס לו, רצה להתחיל הכל
מחדש.
"אדם". פניתי אליו בפנים זועמות.
"מה"
"אני רוצה לדבר איתו".
"עם מי, חווה?"
"עם מי שעשה את זה".
"עם..?"
"אתה יודע מי".
"את עדיין קוראת להם בלשון יחיד".
"נו אז? בוא כבר".
תפסתי את ידו בחזקה וחיכינו ביחד שהעננים מעט יתפזרו, ענני
האבק, שסימלו רק את הסוף של כולם.
ככל שהעננים זזו יותר ופינו מקום, ראינו יותר לאן להסתכל.
"אימפריוס! סורטריוס! צאו, פחדנים!!" צעקתי לחלל האוויר העכור
ואדם עמד מאחורי, פוחד.
על שני עננים ישבו האלוהים. שניהם. רק שסורטריוס שכב, עצום
עיניים וחיוור.
"נו מותק, איך היצירה שלי? אני מת על אמנות!" קרא אלינו
אימפריוס מבין העננים וצחק בקול.
"לזה אתה קורא יצירה יא שמוק!!"
"הממ... ככה לא מדברים לאלוהים, חוולה. לא לא לא, אם תהיי ילדה
רעה אני אשמיד גם אותך. ותאמיני לי חומד, זה יהיה ממש כיף. אז
אל תתגרי בי." אמר ושילב ידיו על חזהו.
"מאז שהשטן נשאר בגיהינום פשוט נהיית כזה אידיוט". המשכתי
לעצבן אותו. "אולי פשוט תגיד לי למה עשית את זה?"
הוא הלך הלוך ושוב את הסנטימטרים המועטים שהיו בענן שלו, חושב,
חושב, מגרד בראש האדום. וסורטריוס... עדיין ישן?
"יודעת מה? פאק איט, יאללה. פשוט נמאס לי מכם, בני אדם. מה אתם
חושבים לעצמכם? כאלה חכמים (בטון מלגלג), כאלה מוכשרים. בואו
נבנה עוד רב קומות, בואו נעשה עוד כמה טיפשים לעורכי דין,
שיחשבו שהם יודעים לעשות את התפקיד יותר טוב ממני. יודעת מה?
אף "עורך דין" לא יכול לערוך דין כמוני!! אני השליט, אני
הקובע, אני יכול לעשות מה שבא לי".
"אבל מה עם סורטריוס? מה פתאום אתה מדבר בלשון יחיד?"
"הוא? אממ... מת."
"אתה... אתה הרגת אותו?? דפוק! כל הסדר נהרס! הכל! הכלללל!!!!"
עזבתי את ידו של אדם ותפסתי ראשי בידיי, נדהמת. כועסת על
אימפריוס.
"בדיוק... ועכשיו אני פה לבד. ואני מת על זה". הוא ישב ישיבה
מזרחית על הענן והביט אליי, מחייך, מלא שביעות רצון.
"אתה... אתה... אתה משהו, יודע? משהו דפוק בשכל!" צעקתי עליו.
כמה שרציתי באותו רגע פשוט להרוג אותו במו ידיי. אדם ישב על
הרצפה, קטן ועצוב. לכו תבינו את המין החזק.
"אבל חווה, תסתכלי על היצירה שלי... זה כל כך יפה! כולם מתים,
העולם הרוס, אפשר להתחיל מהתחלה! שוב רק את ואדם פה. אתם
יכולים להתהלך ערומים... את יודעת שזה אף פעם לא הפריע לי...
חי חי..."
אימפריוס גיחך, הגיחוך הפך במהרה לצחוק אדיר. תפסתי את ידו של
אדם והלכנו.
"אני לא מבינה". שיערי התבדר ברוח האבדון של אימפריוס.
"מה את לא מבינה? הוא פשוט הרס את העולם. שוב צריך להתחיל
מחדש... איזו עבודה. ואנחנו בכלל לא מקבלים כסף". אמר אדם.
"כן... אבל מה המניע שלו? הרי בני האדם כאלי תאבי בצע, רשעים,
רוצחים, אנסים, פושעים... בתי הכלא מלאים עד אפס מקום! אין אדם
שאף פעם לא עשה דבר רע. פשוט אין, אז מה המניע שלו?"
המשכנו ללכת לעבר הגבעה עם העץ, העץ היחיד שנשאר ירוק.
"תראי... בכל מקום יש טוב. טוב שסורטריוס ברא ועשה. אימפריוס
פשוט לא התמודד עם העובדה שהשליטה לא היתה בלעדית שלו והחליט
להרוס ולהשמיד במקום לדבר עם סורטריוס".
"פשוט ככה?"
"פשוט ככה".
אז העולם נהרס. השליט עכשיו הוא יותר גרוע מהשטן עצמו (שבכלל
מצא לו זמן להעלם), והכל גמור.
אני ואדם ישבנו בצלו של העץ, מביטים על ההריסות מרחוק.
סוף העולם, הא? עץ הדעת סוכך עלינו.
נפל תפוח קטן לרצפה. אדם לא שם לב, אז קירבתי אותו לפי.
"מה את עושה?!!! שוב נתחיל מהתח..."
אופס. שכחתי. טוב נו, נתחיל שוב.
מה כבר יקרה...