בדרך כלל אפשר לראות דרך עיניים סגורות יותר מאשר כשהן פקוחות.
כל רחש או שינוי של רגע ברגש נראה כמו הבזק של אור מול העין.
דורי העדיף לחשוב ככה, זאת אומרת, תמיד ששאלתי אותו משהו שקשור
לזמן הרחוק הוא היה סוגר את העיניים ועונה לי בלחש . הסיבה
שהוא נראה בעיניי כלכך יוצא דופן הייתה בגלל שגם כשהוא היה
סוגר את העיניים היה ברור לאנשים שמסתכלים עליו שהוא רואה הכל,
שהוא מבין הכל ושהוא נותן להם את הריכוז העצום ביותר שלו.
ניסיתי גם לראות דרך עיניים סגורות, אף לא הרגשתי הצלחה
מסויימת, היו אפילו פעמים שמרוב תסכול שכנעתי את עצמי שעצם
העובדה שדורי סוגר את העיניים, כדי לחשוב בבהירות על המציאות,
מראה איזו מין שאננות, נתק מהסביבה שלו. היו פעמים שכעסתי על
הרוגע התמידי שלו כלכך שספרתי לו מה אני חושבת, על השאננות שלו
ועל זה שהוא לא מתמודד עם המציאות. הוא לא התרגש במיוחד ואמר
לי "אולי ככה את מרגישה כי את לא מספיק מחוברת למציאות כדי
לזכור אותה גם כשאת סוגרת את ענייים, או שאולי את פוחדת להסתכל
על המציאות בצורה יותר פנימית ואישית ופחות פוליטית, שקשורה
תמיד לראשי ממשלה ושליחים דיפלומטיים". הוא צדק. הייתי כלכך
מקובעת שפחדתי להסתכל על המציאות בעצמי, תמיד הייתי צריכה
לראות משהו בסביבה, שיגן עליי מהפחד שהיה שרוי עלי כל פעם
שחשבתי על מה שקורה, לי ולאחים שלי. הייתי צריכה להתעמת עם
המחשבות שלי לבד, בלי שומר ראש.
סגרתי את העניים וחשבתי. המציאות לא נשכחה ממני, היא מולי
ברורה יותר מתמיד, כל רגשות של עצב מהבהבות מול העניים שלי,
דמעות לא יורדות רק הבזקים של אור. הבנתי שאני לא מרגישה פחד,
שהמציאות משרה עליי עצב. כמעט התעלפתי, זה אולי נשמע מצחיק או
לא הגיוני, אבל הדרך שבה הסתכלתי על המציאות הפתיעה אותי
ואיבדתי שיווי משקל.  דורי החזיק אותי, לא אמר כלום, אבל גם לא
היה צריך אני והוא
הבנו מה קרה לי. אפשר אפילו לקרוא לזה סוג של הארה.
ראתי דרך עיניים סגורות מה שעיניים פקוחות חסמו בפניי, העובדה
שהבנתי שהרגש שסוחף אותי הוא לא פחד אלא עצב עזר לי להתחזק
ולהתמודד.

כל פעם שאני שואלת את דורי שאלה על העתיד שרחוק, הוא סוגר את
העיניים, מסתכל עליי טוב, טוב דרך עיניים סגורות ועונה לי.
לפני שאני שואלת אני מסתכלת בעצמי, אולי אני אגלה משהו שרק
המחשבות יכולות לגלות, דבר שאני אבין רק אם אני לא אסמוך על
פחד ועיניים פקוחות.