זה סופי. נמאס לי.
לכולם כל כך רע. גם לי.
למה?
באנו לכאן, למקום שנקרא עולם,
בורכנו בהכי טוב שאפשר,
ואנחנו בוכים.
בוכים בכל רגע שאפשר.
ומותר.
מותר לנו לבכות,
פעם, פעמיים.
שזה הופך לשיגרה זה מתחיל להטריד, זה מתחיל להפחיד.
אתה מתרחק מכולם, והם שעוד ניסו לעזור, גם כן מתייאשים.
ועכשיו אתה לבד,
כולך נגד עצמך,
והנפש?
הנפש רוצחת אותך.
אתה חבוי בצל שך עצמך, ללא אפשרות יציאה.
החברים שהיו, נעלמו, וכן באשמתך.
אבא ואמא שפעם כל כך נבהלו,
מעבירים את זה כתירוץ של גיל ההתבגרות.
זה מוזר.
החלום שלך היה שאף אחד לא ישאל מה קורה איתך,
ועכשיו זה קורה, אותה מרגיש כל כך רע עם עצמך.
זה סופי.
הגעת להחלטה.
אתה מסיים הכל פה ועכשיו.
אף אחד לא יודע, לאף אחד כבר לא אכפת.
הרחקת את כולם, אתה עכשיו כולך לבד.
התמודדת עם הנפש, עכשיו זה זמן להפסקה.
נמאס לך, נמאס לך כל כך.
אתה נגש למטבח, לוקח ת'סכין,
רואה דרך צלילות הרזל, את הוורידים נחתכים.
ואתה בוכה.
כל כך חזק.
אתה צורח שמישהו יבוא ויעצור אותך,
אבל אתה לבד.
אפילו הנפש כבר לא עוזרת ,גם היא התייאשה.
נותרת לגמרי לבד.
אתה מול הסכין שנאחזת ביד.
אולי ישנן דרכים פחות כואבות,
חבל, כדורים, המבחר כל כך עצום, למה דווקא את הוורידים?
כי זה כואב, זה הכי כואב.
אתה מרגיש את הכאב כל כך עמוק, ואתה רוצה לסבול.
להרגיש את הסבל בצורה פיזית ולא רק נפשית,
הרי שתמות לא תדע איך זה, כדאי לנצל כל רגע של אי שפיות.
אתה אוחז בסכין כל כך חזק וידייך כה רועדות,
הן מזיעות, ומאבדות את שיווי המשקל.
דפיקה בדלת, אתה נבהל, אמא נכנסת, הסכין מתחלקת.
חתכתי לחם ענית, ואמא צועקת שפעם הבאה תזהר , היית עלול להחתך.