אוטובוסים הם נושא מצוין לסיפורים קצרים...

1

הוא מסתכל עליה. כבר רבע שעה שהוא מסתכל עליה, והיא לא ידעה
איפה לקבור את עצמה. דברים כאלה לא אמורים לקרות. כבר קרה לה
שהתחילו איתה באוטובוס, ולגברים שמתחככים בה "בטעות" היא כבר
התרגלה מזמן, אבל זה עוד אף פעם לא קרה לה. הנער שישב ממולה,
כולה איזה אחד שלא נראה בן יותר מ-17, פשוט התיישב מולה והתחיל
לנעוץ מבטים.
והיא, מתוך חוסר ברירה (כי מה היא כבר יכולה לעשות?), ניסתה
להסב את מבטה ככל שיכלה, להעמיד פנים שהיא לא רואה אותו,
להתעלם. בהתחלה היא חשבה שהיא מדמיינת את זה, והיא קצת כעסה על
עצמה על זה שהיא כל כך מרוכזת בעצמה שהיא בטוחה שכולם מסתכלים
עליה כל הזמן. אחרי שהיא ראתה שהיא לא סתם מדמיינת, היא הניחה
שהוא סתם בוהה באוויר, אבל היה משהו בעיניים שלו, מין חדות
כזאת, מין מבט שהיה ברור לה שהוא לא סתם בהייה. היא החליטה
שהיא צריכה להעיר לו.
תכנון של השיחה החל להיבנות לה בראש. 'תגיד, למה אתה מסתכל
עליי ככה?', היא תשאל אותו בקול בטוח ויציב, בלי להגיד סליחה
או מילה אחרת שנהוג להוסיף כשמתחילים שיחה עם אדם זר. 'מה?'
הוא ישאל, מופתע מהאומץ הרב שלה עד כדי גמגום ואובדן ריכוז;
'שאלתי, למה אתה מסתכל עליי ככה? אני מעדיפה שתפסיק, אלא אם כן
יש לך סיבה טובה לזה.' היא תענה בציניות שופעת. 'אה... א-א-אני
מצטער, אני לא אעשה את זה שוב', הוא ילחש, במהירות, תוך השפלת
מבט, ואחרי שהוא יחזור על זה שוב כי היא תטען שהיא לא שומעת
אותו- ככה סתם בשביל הכיף- היא תאמר לו, בטון הכי מטיף מוסר
שלה, 'יפה', ותחייך לעצמה, בשמחה על עבודה שנעשתה היטב.
היא התעוררה מהחלום בהקיץ הקטן הזה, וראתה שהוא עדיין מסתכל
עליה באותו ריכוז מלא כוונה. היא פותחת את הפה, הזכרון של
החלום כבר מתחיל להיעלם, וכל מה שהיא מצליחה להוציא ממנו זה
אנחה של ייאוש.
איך כזה דבר קורה? לפני כמה דקות היא הייתה שמחה ומלאת ביטחון,
הלכה ברחוב בצורה שרק בנות שיודעות מה ההשפעה שלהן על המין
השני יכולות, נינוחה לגמרי וחסרת דאגות. היא עלתה על האוטובוס
והתיישבה במושב ההפוך שליד החלון, אחד מתוך שתי רביעיות
המושבים האלה בתחילת האוטובוס, אותן רביעיות שעל המטרה שלהן
תהתה בנסיעות חסרות מעש בעבר; עכשיו השאלה של למה לשים את שני
המושבים ההפוכים האלה ככה הייתה הדבר הכי רחוק מהמחשבות שלה.
כמה זמן אחרי שהתיישבה התיישב הבחור הזה. לא, הילד הזה. אחרי
כמה שניות התחילה להרגיש אי נוחות לא מוגדרת, ועוד כמה שניות
עברו עד שהיא קלטה אותו, אותו ואת העיניים האלה שלו.
היא התפתלה קצת בכיסא, בדקה בפעם העשירית את השעון ואת הפלאפון
שלה, הסתכלה קצת על הנעליים שלה, ניסתה לחשוב על מקומות וזמנים
אחרים. אבל באחורה של המוח שלה העיניים שלו ננעצו בה, והיא
חשבה לעצמה שהנה, עכשיו היא יודעת למה משתמשים בפועל הזה גם
לסכינים וגם למבטים. אני חייבת לעשות משהו, היא חשבה, אני לא
יכולה להמשיך ככה, יש עוד לפחות רבע שעה נסיעה וגם זה רק אם לא
יהיו פקקים... לפתע עלתה בה החלטה פתאומית. היא לא עצרה לחשוב
ולתכנן, כי היא ידעה שאם תעשה את זה היא תשתפן. היא לקחה נשימה
עמוקה, ועשתה את זה.
היא הרימה את מבטה, והסתכלה ישר אל תוך העיניים שלו, שבתורן
הסתכלו אל תוך העיניים שלה. הם נשארו ככה, הקשר מנותק רק מידי
פעם על ידי מצמוץ או שניים. היא שמה לב שבעצם היו לו עיניים די
יפות, ולא הבינה איך לפני פחות מדקה הן נראו לה כל כך מאיימות.
היא חייכה.
הוא חייך בחזרה.

2

עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, עשרים וארבע...

הדקות המשיכו לעבור, והאוטובוס עוד לא הגיע. הוא הסתכל שוב
מסביבו, על כל שאר האנשים בתחנה. אישה דתייה מבוגרת, חייל
שהמדים שלו עוד לא התרגלו אליו, נער חרדי, שלוש ילדות שנראו
בערך בגיל של אחותו הקטנה, ולידו נער שנראה לו מוכר. הוא חשב
על להתחיל שיחה כדי להפיג קצת את השעמום, אבל ויתר בינתיים.
הוא הסתכל לכיוון שממנו האוטובוס אמור לבוא, וקילל את אגד קללה
חרישית.

עשרים ותשע, שלושים, שלושים ואחת...

הוא הרגיש איך העצבים עולים לו לאט לאט לראש. זה קו שאמור
לעבור כל רבע שעה, והוא יושב כאן כבר יותר מחצי שעה. הוא החליט
להתעלם מכל העניין של היותו של הנער לידו אדם זר, הסתובב אליו
ואמר את הדבר הראשון שעלה לו לראש: 'סליחה, אתה יודע אם יש
במקרה שביתה או משהו?'
'לא, אבל זו בהחלט דרך טובה להתחיל שיחה', הוא אמר וחייך. 'אני
רפי, וגם לי ממש משעמם'.
הוא צחק וענה 'אני צבי. אתה יודע, אתה נראה לי מוכר
מאיפשהו...'
'אני עוד אחשוב שאתה מנסה להתחיל איתי', אמר בתורו רפי, ואחרי
זה באה שיחה מיותרת בסגנון של "אתה מכיר את משה ביטון? לא. אתה
מכיר את חיים כהן?" אותה אני לא אכתוב כאן מטעמים של חוסר
עניין לציבור (וגם למשוחחים עצמם, כפי שיתברר עוד שנייה). אחרי
השיחה הזאת, שבה הם הגיעו למסקנה שכל אחד מהם מכיר כל מיני
אנשים שונים, ואת חלק מהם שניהם מכירים, צבי העיר את ההערה
המתבקשת על איך השיחות האלה הן ממש מיותרות ולא מעניינות
במיוחד, ורפי אמר שזה באופי הישראלי שלנו. 'אבל מה, תראה איך
עוד עשר דקות עברו להן בכיף.'

ארבעים ושש, ארבעים ושבע, ארבעים ושמונה...

השיחה גלשה (אחרי כל מיני נושאים כאלה של שיחה ראשונה), שוב
כמתבקש, לאיחור של האוטובוס ולאגד בכלליות. 'תאמין לי', צבי
אמר בלהט דברים שכבר אמר כמה פעמים בחייו, 'הנהגים האלה יושבים
להם בתחנה שלהם, יושבים על איזה קפה, מעשנים סיגריה, מעבירים
קטעים וכל שאר הדברים האלה, ואז אחרי שעה כולם יוצאים ביחד,
ובגלל זה בסוף אחרי שעה מגיעים שלושה אוטובוסים ברציפות...'
'מצטער שאני קוטע אותך, אבל אתה חושב שהנהגים מתחברים ע"פ
קווים? כאילו, אתה חושב שכל הנהגים של קו 36 חברים, ויושבים
אחד עם השני? לא נראה לך יותר הגיוני שהחבורות האלה שיושבות על
קפה וסיגריה בנויות מנהגים של קווים שונים? יעני, תחשוב על זה,
באמת...' רפי אמר את כל זה בחיוך מתנשא כזה. הוא שמע את הסיפור
הזה על הנהגים והקפה שלהם כבר כמה פעמים.
'אה, טוב, לא יודע... אולי... הם בני זונות בכל מקרה!' צבי אמר
במבוכה ברורה.
השיחה המשיכה הלאה, ואיתה הדקות.

חמישים ושבע, חמישים ושמונה, חמישים ותשע...

אחרי תקופת חיים קצרה- קצת פחות מחצי שעה- השיחה מתה. לא הייתה
שום סיבה של ממש, ואי אפשר לומר שלא היה על מה מדבר, כי הרי
בתור שני אנשים שכרגע הכירו היה להם עולם שלם לדבר עליו. אבל
כנראה שלשיחות פשוט יש זמן מסוים שבו הן נועדו להסתיים, והזמן
של זו הגיעה.
צבי הסתכל על השעון, אמר 'כוס אמק, אני כבר שעה פה!' ואחרי זה
הסתכל על רפי. רפי נראה כאילו הוא לא ממש שמע אותו, או לא ראה
סיבה לענות (כי באמת, מה אפשר לענות על כזה דבר?). הוא ישב שם,
בסבלנות מעצבנת, והיה נראה שלא הפריע לו בכלל שהשיחה שלהם מתה.
צבי, לעומתו, ישב שם וחשב על דברים אפשריים להגיד. לא שהוא כל
כך נהנה מהשיחה, האמת היא שרפי קצת עצבן אותו עם ההתחכמויות
שלו והוא חשב שהוא גם קצת מתנשא כלפיו, אבל הוא פשוט שנא את
השתיקות האלה. מין שתיקות כאלה שאפשר לראות רק בתחנת אוטובוס
בין אנשים שלא מכירים טוב ונגמרו להם הנושאים לדבר עליהם.
הוא חשב על להחיות את השיחה באמצעים מלאכותיים (לומר משהו כמו
'אתה לא שונא שתיקות מביכות כאלה'), אבל הדברים האלה אף פעם לא
עובדים. חוץ מזה, הוא היה בטוח שרפי יענה משהו כמו 'אין לי
בעיה עם שתיקה, ואותי אישית זה לא מביך' או משהו בסגנון הזה
שייבש אותו שוב. כמות הפעמים שהוא ייבש אותי או קטל אותי היא
ענקית יחסית לזמן שאנחנו מכירים, הוא חשב לעצמו.
טוב, אני מניח שפשוט נשתוק.

שעה ורבע

לתחנה הגיעה מישהי חדשה, בערך בגילם של רפי וצבי. היא לבשה
ג'ינס צמוד וגופייה אדומה, והייתה, איך אומרים, כוסית אמיתית.
שיער שחור, ארוך ופזור, כמו שצבי אהב, פנים חמודות, גוף יפה.
צבי עמד להפנות את תשומת ליבו של רפי אליה, כשמזווית העין הוא
ראה את האוטובוס שלו מגיע. היה לו רגע של ייאוש כשהוא חשב שהוא
רואה את הקווים האלקטרונים האדומים יוצרים את המספר 96
("אוטובוס של דוסים", כמו שהוא היה יכול לומר לרפי אם זה היה
המספר האמיתי), אבל כשהאוטובוס התקרב עוד קצת הוא ראה שזה 36.

הוא הסתכל על הכוסית ההיא שכרגע הגיע, ואת המשיכה של כמה שניות
לפני כן החליפה מעין שנאה לא הגיונית כזאת. תוך כדי שהוא קם
(והתמתח בהגזמה, כאילו הוא ישב שם לפחות יומיים), הוא אמר לרפי
בשקט 'יא-אללה, אם יש משהו שאני שונא זה כשאתה מחכה שעה וחצי
לאוטובוס, ומישהו אחר רק מגיע לתחנה והנה האוטובוס בא'. רפי
הסתכל עליו, חייך את החיוך הזה שלו וענה 'אשכרה', עלה במדרגות,
ואחרי שהנהג ניקב לו את מספר 5 הוסיף 'אבל מה, כוסית
אחו-שרמוטה'.

ולמי שרוצה לדעת מה קרה ליחסים בין שני גיבורינו אחרי זה, נאמר
רק ששבועיים אחרי זה צבי ראה את רפי באוטובוס, ובהחלטה מהירה
עבר על פניו בלי לומר שלום. רפי, מצדו, לא הצטער על זה יותר
מידי.

3

אתה עולה לאוטובוס, שבע ורבע בבוקר, האוטובוס מפוצץ, אתה בקושי
מצליח להשחיל את היד עם הכרטיסייה אל הנהג, ולהכניס אותה בחזרה
לארנק בכלל לא בא בחשבון כרגע. אתה עומד, מחוץ בין גבר דתי שמן
לאישה שנראית מינימום בת 70, ורואה שסוף האוטובוס ריק. אתה
שומע את הנהג אומר 'תכנסו בבקשה עד הסוף' בטון כזה של "אני
יודע שלא תעשו את זה, אבל אני אומר את זה כי זו העבודה שלי,
בכל זאת". אתה מסתכל בתקווה לסוף האוטובוס, מחכה לזרימה של
האנשים לשם, מקווה לשחרור מהיר מהלחץ הזה שאתה נמצא בו. אתה
חושב לעצמך "תראו את האישה הזקנה הזו, זה ממש לא בסדר שהיא
צריכה לעמוד מחוצה ככה", אבל בעצם אתה חושב על עצמך. הנהג עוצר
בעוד תחנה, והלחץ רק גובר. שוב, בדיוק כמו בתחנה שלך וסביר
להניח שגם בכמה תחנות לפני שעלית, הנהג ממלמל במערכת ההגברה
שלו 'להיכנס עד הסוף בבקשה' וחוזר לנהיגה שלו, תוך כדי ניקוב
של הכרטיסיות של העולים האחרונים. שוב אותה תקווה שאנשים יכבדו
את הסמכות של הנהג ויעשו מה שהוא אומר, ושוב אותה אכזבה, שרק
נהיית גרועה יותר מזה שהיא הייתה צפויה. אתה מנסה למצוא פוזה
יותר נוחה, ומכניס מרפק אל תוך הראש של האישה הזקנה. 'סליחה,
סליחה, אני ממש מצטער...' אתה ממלמל במבוכה, ובפנים אתה כועס
על כל האנשים שתקועים באמצע האוטובוס ולא מתקדמים. זו אשמתם,
לא אשמתך, אתה אומר לעצמך. והנה מגיעה עוד תחנה, ואתה כבר יודע
שרק יבוא עוד יותר לחץ, ובכל זאת מסתובב ומביט אל סוף
האוטובוס, מצפה כנגד כל הסיכויים לראות אנשים שזזים לשם. פתאום
מאחוריך אתה שומע קול מוכר, עם מבטא פרסי חזק, שמזכיר לך כל
פעם שאתה שומע אותו את יוסף שילוח באסקימו לימון, והקול הזה
ממלא אותך שמחה. כי הקול הזה הוא של האיש שהכי היית צריך
עכשיו, האיש הזה שאין לך מושג מי הוא או מה הוא, ואתה מכיר
אותו רק בתור "האיש שלא מפחד מאוטובוסים". האיש שלא מפחד
מאוטובוסים אומר, בקול סמכותי וחזק, 'רבותיי, תכנסו לסוף
האוטובוס בבקשה. רבותיי, להיכנס עד הסוף. זה לא הוגן כלפי אלה
שמקדימה. קדימה רבותיי, תתקדמו. זה לא כל כך קשה. קדימה
רבותיי.' אתה מסתכל כלא מאמין בסוף האוטובוס שמתמלא באנשים,
ומרגיש איך באורח פלא הלחץ שהיה עליך יורד, וכמעט נעלם. אתה
שומע מאחוריך את האיש שלא מפחד מאוטובוסים אומר 'תודה רבה,
רבותיי, עכשיו כולנו נוכל לנסוע בנוחות יחסית', ובאותו רגע אתה
מרגיש הערצה עזה כלפיו. אתה עוד שומע אותו מתחיל שיחות עם
אנשים שלידו, ולעיתים אפילו אנשים אחרים, שבחיים שלהם לא דיברו
עם אדם זר באוטובוס, מתחילים איתו שיחה, כזאת היא ההשפעה שיש
לו על אנשים. אתה מסתכל לאחור (עדיין מתפלא על הקלות שבה אתה
מצליח לסובב את הראש), ורואה את אותן פנים שראית פעם אחרונה
שהאיש שלא מפחד מאוטובוסים הציל אותך מהאנשים שלחצו אותך
ביניהם. פנים רגילות, הוא נראה ממש כמו איש רגיל, וסביר להניח
שמחוץ לאוטובוס הוא סתם עוד בן אדם, שום דבר מיוחד. הוא נוסע
בבוקר לעבודה, עובד כמה שעות, חוזר. אישה, ילדים, חברים, כל
הדברים האלה. ברור לך שאם סתם היית רואה אותו ברחוב הוא היה
נראה לך כמו סתם עוד פרצוף אלמוני בתוך ההמון. לא, יותר הגיוני
שבכלל לא היית שם לב אליו. ובכל זאת, פעם בכמה שבועות, בבקרים
גרועים במיוחד, לכמה דקות ספורות, האיש הרגיל והסתמי הזה הוא
ממש מושיע מבחינתך, המשיח בכבודו ובעצמו. אתה מביט עליו שוב,
רואה איך הקסם שאפף אותו לפני שניות ספורות כבר נעלם, אבל לא
אכפת לך, כי אתה יודע שאם יעלו עוד כמה אנשים לאוטובוס הכל
יחזור. אתה מסתובב, חושב על כל מיני שטויות שאפשר לחשוב עליהן
באוטובוס כשנוח לך ואתה לא צריך לרכז את כל המחשבות שלך ברחמים
עצמיים, והזמן בורח לו במהירות, והנה התחנה שלך מגיעה. וכשהרגל
שלך נוגעת ברצפה, אתה מרגיש צער מסוים על זה שהנסיעה נגמרה,
וחושב לעצמך שאולי יגיע יום שבו גם אתה לא תפחד מאוטובוסים.

4

האוטובוס מגיע, אנשים עולים. הנהג מנקב, מסתכל, נותן עודף. הכל
זז כרגיל, הכל זורם, בדינמיקה הזאת שבני אדם מפתחים לעצמם אחרי
כמה פעמים שהם עושים משהו. כל אחד עושה מה שהוא אמור: משלם,
הולך לאחורה של האוטובוס כשהוא מחזיק בעמודים האלה שבצדדים כדי
לא ליפול, בוחן את המקומות האפשריים לישיבה, בוחר מקום,
מתיישב. הכל מתקתק, כמו מכונה. אנשים עולים, אנשים יורדים.
מידי פעם יש תקלה קטנה, הנהג מבקש ממישהו להראות לו את כרטיס
החופשי חודשי שוב, מישהו צועק "נהג, דלת אחורית", הבעיות
הרגילות. שום דבר מיוחד.
לא היום. הנסיעה הזאת תהיה שונה. חלק מהאנשים שעלו לאוטובוס
ושמו לב לחייל שעמד שם ודיבר עם הנהג, ובמיוחד לנימה שבה
הדברים נאמרו, יכל להרגיש איזה משהו צורם בכל העניין. כמובן
שכולם משלמים ועוזבים את הנהג ואת החייל לשיחה שלהם, שהרי לא
יעלה על הדעת לעמוד שם ולהקשיב, ובטח שלא להתערב בויכוח. ובכל
זאת, הנוסעים שיושבים בכיסאות הקדמיים יכולים לשמוע מה קורה.
"אני אומר לך, איבדתי את החוגר שלי" החייל אומר בטון מאיים.
"ואני אומר לך, בחורצ'יק, שאתה לא עולה לאוטובוס בלי לשלם."
"תגיד לי, מה, אני צריך לסבול את החרא הזה ממך אחרי שאני חוזר
משבועיים בבסיס? אני רוצה כבר להגיע הביתה, לישון קצת, תעזוב
אותי מהשטויות שלך."
"אתה לא עולה בלי לשלם. נקודה."
"יאללה, כוס אמק, מה אתה לא מבין? איבדתי את החוגר שלי. אין לי
כרטיסייה. מה אתה חירש או משהו?" רמת העצבנות בשיחה עלתה
בהדרגה.
"מה זה? איך אתה מדבר? רד מהאוטובוס שלי! רד עכשיו!"
הנוסעים (לא רק אלה שמקדימה, כי הווליום כבר עלה מספיק כדי שכל
מי שבחצי הקדמי ישמע את חילופי הדברים) מסתכלים על הכל,
משתדלים שלא לחייך, לא רוצים להראות עד כמה הם נהנים מהקטע הזה
ששובר להם את השגרה של הנסיעה באוטובוס. אם היית מסתכל על כל
אחד באוטובוס באותו רגע (חוץ מהנהג והחייל) לא היית יכול לראות
שם שום הבעה. די מצחיק להסתכל על אוטובוס מלא באנשים שמנסים
להסתיר את הרגשות שלהם, במיוחד כשהרגשות האלה הם רגשות של
שעשוע בסך הכל. אבל בואו נעזוב את הקהל הזה, כי העניינים בין
הנהג לחייל רק מתחילים להתחמם.
"יא יצור מהתחת! מי אתה חושב שאתה? אני לא יורד!" החייל התיישב
באחד מהמושבים מקדימה, אחד המושבים המיועדים לכוחות הבטחון,
ליתר דיוק.
"טוב, עד שאתה לא יורד אני לא נוסע!" הנהג הצהיר בתורו, וכיבה
את המנוע.
"יאללה, לך תזדיין, אתה חושב שמישהו שם עליך זין?" החייל צעק
עליו. "אני לא יורד."
"חתיכת חוצפן, אתה מעכב פה אוטובוס שלם. יא אגואיסט מניאק,
שבעים אנשים עכשיו לא נוסעים בגללך."
"יאללה, אתה חושב שאני שם עליך זין? מצדי אני אעכב חצי עיר,
אני לא יורד. זה לא אשמתי שאנחנו לא נוסעים, אתה הנהג, אתה זה
שמחליט אם ניסע או לא."
"אני לא מסיע פושעים כמוך באוטובוס שלי. אני לא זז עד שאתה לא
יורד."
"בוא תוריד אותי, אם ככה. אולי גם תרביץ לי קצת, אה?"
הפנים של הנהג התעוותו מכעס, וראו שהוא עוצר בעצמו מלעשות
בדיוק את זה. הוא סגר את היד שלו לאגרוף, פתח אותה, סגר אותה,
פתח אותה שוב, ולבסוף הושיט אצבע לכפתור שפותח את הדלת. הוא
קם, פתח את המחסום הקטן הזה שיש לנהגים וירד מהאוטובוס.
"יצור מהתחת!" החייל צעק אחריו, והתחיל לצחוק.
שלוש דקות עברו ככה. אף אחד לא ידע מה קורה בדיוק, אבל לא היה
אפילו אחד שירד מהאוטובוס. סביר להניח שאם אחד היה יורד, אז
עוד אחד היה בא אחריו, ועוד אחד, ועוד אחד עד שהנהג היה חוזר
לאוטובוס ריק. אבל רצה הגורל ואף אחד לא לקח את היוזמה הזאת,
והאוטובוס נשאר מלא. בסך הכל רוב האנשים לא רצו לרדת- אם הם
היו יורדים הם היו מפסידים את הסוף.
הנהג חזר, ושני שוטרים אתו. "אני רוצה שתורידו אותו מהאוטובוס
שלי, מיד!" הוא צעק לעברם.
אחד מהשוטרים עלה לאוטובוס והתחיל לנסות לשכנע את החייל לרדת.
כמובן שזה לא הצליח לו. החייל המשיך להתווכח, השוטר המשיך לדבר
בשקט ובהגיון, הנהג המשיך לרתוח... כבר כמעט נוצרה לה שגרה
חדשה. חלק מהאנשים, שעכשיו שהחידוש והשעשוע של העניין נגמר
נזכרו שהם ממהרים, התחילו להעיר הערות. זו חוצפה, לעכב ככה
אוטובוס שלם; בוא, אני אנקב עליך; עזוב אותך מהשטויות האלה,
תעלה על האוטובוס הבא.
הנהג לא שם לב לאנשים האלה, והמשיך לנסות לשרוף את החייל
בעיניו. רק כשהבחור שמאחורי החייל הציע לנקב עליו הוא הפנה את
מבטו, והחייל והנהג שניהם ענו לו באותה השנייה. "לא רוצה שתנקב
עליי"-"לא מסכים שתנקב על החרא הזה". שתי האמירות הדהדו בשקט
המבולבל שנוצר לכמה שניות, ואז השוטר אמר "נו, בחייאת, עשה
טובה, תרד. אנחנו נסיע אותך הביתה".
"למה מה אני? פושע? לחזור הביתה בניידת? אני חייל, אני קרבי,
שלוש שבועות אני ישן בבוץ בשביל הבנזונה הזה ועכשיו הוא לא
נותן לי לנסוע באוטובוס כמו שמגיע לי בגלל כרטיס מזדיין? אני
נשאר!" החייל היה נחוש, והשוטר... טוב, בואו רק נגיד שהוא היה
פחות נחוש.
השוטר פנה אל הנהג ואמר לו "אין לי מה לעשות, אני לא יכול
להוריד אותו בכוח. אין לי את הסמכות. פשוט תיסע, מה זה משנה לך
עוד נוסע?" בקול מצטער.
הנהג לא האמין למשמע אוזניו. "מה זאת אומרת, אין לך סמכות? אתה
שוטר? הוא בסך הכל פושע קטן, ברור שאתה יכול להוריד אותו בכוח.
אני במקומך הייתי מוריד אותו ישר לבית מעצר!", נראה היה שכל
הכעס של הנהג הופנה כרגע לעבר השוטר. "תסתכל עליו, הוא נראה לך
חייל? אז הוא לובש מדים. כל אחד יכול ללבוש מכנסיים ירוקות
ומעיל צבאי, לכל אחד כזה תיתן לנסוע חינם באוטובוסים? תסתכל.
תראה את התיק שלו, מי אומר שאין לו שם פצצה? אולי הוא מחבל?
אני דורש ממך, תוריד אותו עכשיו!" עם המילה האחרונה, שאותה
צעק כך שגם האנשים שמעבר לכביש יכלו לשמוע אותה, נראה היה שכל
האוויר יצא מהנהג, ופתאום הוא נראה כמו סתם עוד נהג אוטובוס
עייף. מאוד עייף.
מהנוסעים באוטובוס כבר החלו להישמע תלונות וצעקות. יאללה, סע
כבר; אני צריך להגיע הביתה; פושטק, רד מהאוטובוס; נו, כוס
אמק.
כל מי שהסתכל טוב על שלושת הגיבורים של הסצינה המוזרה הזאת-
החייל שנראה מאוד מרוצה מעצמו, הנהג שהסתובב אל עבר הדלת
והשוטר שבמשיכת כתף ירד מהאוטובוס- כבר יכל לראות מי ייצא מנצח
בסוף. הנהג עוד הספיק לסנן "אם אני דורס אותו אז זו אשמתך"
לעבר השוטר, אבל זה כבר ירד ולא יכל לשמוע אותו. הנהג נכנע,
חזר למושב שלו, סגר את הדלת, התניע, והתחיל לנסוע.
בשנייה שהוא התחיל לנסוע הופיעה נערה צעירה שרצה אחרי האוטובוס
והתחילה לדפוק על הדלת. הנהג (שלא היה מהנהגים האלה שלא פותחים
את הדלת לאנשים שמגיעים מאוחר), פתח לה את הדלת, והיא עלתה-
מתנשפת-, שילמה, והתחילה ללכת במעבר. היא הסתכלה מסביב, לראות
אם יש באוטובוס מישהו מוכר, וקלטה את החייל (שכבר הספיק לעבור
כמה מקומות אחורה). "היי, מה המצב?" היא אמרה לו, והוא ענה לה
"מזל, מה קורה, אחותי?", וישר הם נכנסו לשיחה. השיחה, לפחות
לדעת הנער שישב במושב לפניהם וכמובן הקשיב להם, נשמעה כמו שיחה
של שני אנשים שלא רגילים לדבר אחד עם השני אבל בגלל הנסיבות
נקלעים לשיחה. הנער שלפניהם הכיר את זה טוב- כל הזמן זה קרה
לו, במיוחד באוטובוסים.
מהר מאוד השיחה גלשה ל"נהג הבנזונה" ול"בעיות שהוא עשה לו".
מזל התחילה לצחוק מכל משפט של החייל, ומידי פעם אמרה משהו
בסגנון של "אז מה, אם יהיה עכשיו פיגוע יחשבו שזה אתה, אה?".
אפשר היה לראות שהנהג- שלא היה רחוק- שמע חלקים מהשיחה,
ובמיוחד את הצחוק של מזל. אפשר היה גם לראות שהחייל יודע את זה
ונהנה מזה. וכל מי שיש לו קצת הגיון יכול להבין שהנהג לא אהב
את זה יותר מידי.
למרות הכל, נראה היה שהמצב נרגע, ושכל הסצינה נגמרה. הנהג נסע,
עצר בשתי תחנות, פתח וסגר את הדלת, הסתכל מהחלון. אנשים שלא
היה להם מושג איזה אירועים מסעירים עברו על האוטובוס לפני פחות
מחמש דקות עלו, אנשים שעוד לא היו בטוחים שהכל נגמר ירדו.
הצחוק של מזל נשמע עוד כמה פעמים.
הנהג עצר באור אדום. נראה היה שהוא חושב על משהו, ואז ההבעה על
הפנים שלו השתנתה. הוא הרים את ההאנדברקס, קם, יצא מהתא הזה של
הנהג, והלך במעבר לעבר החייל. כל הנוסעים הסתכלו עליו הולך,
מחשבות שונות על מה שעומד לקרות עוברות להם בראש. הנער שישב
לפני החייל לא יכל להסתיר את החיוך שלו- הוא היה בטוח שעוד
שנייה יהיו מכות.
הנהג הגיע קרוב לחייל, שהסתכל עליו במבט קשוח ומאיים (למרות
שהוא קצת פחד), ונעצר. הוא נשם נשימה עמוקה, ואמר: "אתה יודע
מה? אתה בכלל נראה לי בן 15". אחרי זה הוא פשוט חזר למושב שלו
והמשיך לנסוע.
כל הנוסעים מסביב היו המומים. לא משנה למה הם כן ציפו, לזה הם
בטוח לא ציפו. החייל, שגם לו לקח קצת זמן לצאת מההלם, צעק
"קודם תתבגר ואחר כך תבוא לדבר איתי, טוב?"
שאר הנסיעה עברה כרגיל, עד שהאוטובוס הגיע לשכונת רמות, שהיא
סוף הקו. האוטובוס התחיל לעבור בתחנות של השכונה. עוד נוסעים
עלו וירדו. ממה שקרה ליד התחנה המרכזית וברמזור כבר בקושי נשאר
משהו מעבר לזיכרונות. האווירה באוטובוס כבר הפכה לאווירה רגילה
של אוטובוס, משועממת ואנונימית. רק צחקוק של מזל הזכיר לנוסעים
שאולי הסיפור עוד לא לגמרי גמור.
ובמקום הזה אני נאלץ לסיים את הסיפור, כי בשלב הזה הגענו לתחנה
שלי וירדתי מהאוטובוס, ככה שלא ראיתי אם קרה עוד משהו. מעניין
איך זה נגמר באמת...

5

ישבתי באוטובוס עם חבר שלי, סתם בדרך הביתה, ודיברנו. ישבנו
לנו בסבבה, אתם יודעים איך זה, כל אחד על שני מושבים, נשענים
על החלון, עם הרגליים על הכיסא השני. האוטובוס היה די ריק, ולא
הייתה לאף אחד בעיה של מקום, ובכל מקרה היה לנו נוח, אז...
בקיצור, סתם ישבנו ודיברנו, לא זוכר על מה בכלל, זה היה עוד
אחת מהשיחות האלה שמעבירות את הזמן, שיחות מאוד רגילות לנסיעות
באוטובוס. הן נחמדות והכל בזמן שהן קיימות, אבל ברגע שהן
נגמרות אתה לא זוכר מהן כלום. יש אנשים שיגידו שהן מיותרות,
חסרות משמעות, אין להן מטרה, ועוד כל מיני ביטויים שאומרים על
יותר מדי דברים בימינו. לדעתי הן דווקא נחמדות. הן ממלאות זמן
ריק, ויש להן ערך בתור מה שהן. זה שאתה לא זוכר משהו או זוכר
אותו לא נכון אחרי שהוא נגמר, לא אומר שהוא לא היה טוב בזמן
שהוא קרה. לא משנה, אני סוטה מהסיפור.
בקיצור, ישבתי לי שם עם החבר הזה שלי (שהוא גם לא היה בדיוק
חבר. סתם מישהו שאני מכיר, שנוסע באותו קו באוטובוס הביתה אז
אנחנו מדברים), ודיברנו, ופתאום איזה אישה מסתובבת אליו ואומרת
לו: "תגיד, אתה לא מתבייש לשבת ככה?"
הוא קצת הופתע, אבל הוא מסוג האנשים שמגיבים מהר, אז במקום
לשאול "מה?" (שזה מה שאני בטח הייתי עושה) הוא ענה לה "ואיך
בדיוק אני יושב?".
"למה אתה יושב עם הרגל על המושב?" היא נראתה מאוד מעוצבנת מכל
העניין. אני אישית ישבתי שם, משועשע, וחיכיתי לראות מה הוא
יענה לה.
"כי זה נוח לי. מה זה עניינך?" לא ציפיתי לכזאת תשובה. הוא אף
פעם לא נראה לי הטיפוס המתחצף קודם.
"חוצפן קטן!" היא כמעט צעקה. "אנשים יושבים על המושבים האלה,
אתה יודע? אתה מלכלך את המושב עם הנעל שלך!"
"תרגעי. אני מבטיח לך שהנעל שלי היא לא הדבר הכי מלוכלך שהכסא
הזה ראה בחיים שלו." הוא ענה לה בחיוך. הוא ממש נהנה מכל הקטע.
גם אני- בידור לא צפוי שכזה לא נופל עליך כל נסיעה.
"תגיד לי, לא לימדו אותך נימוסים? ככה מדברים?" היא שאלה, והוא
ענה כל כך מהר שנראה כאילו הוא כבר ידע מה היא הולכת להגיד
לפני זה. "כן, אותי לימדו נימוסים, ואותך?".
נראה היה שהתגובה הזו הכעיסה ובלבלה אותה. היא הסתכלה עליו כמה
שניות בשתיקה, הפה נפתח ונסגר, כאילו היא בוחנת תשובות
אפשריות. בסוף היא פשוט הסתובבה וישבה כמו קודם.
האוטובוס עצר בעוד תחנה. השיחה שלנו כבר מתה, וממילא הרבה יותר
עניין אותי להסתכל על האישה הזאת. גם בלי לראות את הפנים שלה
יכולתי לראות שהיא עדיין כועסת. הראש שלה כל הזמן זז לצדדים,
מאיים להסתובב ולהתחיל להפעיל את הפה כדי לצעוק עלינו עוד קצת.
הסתכלתי בשעשוע הולך וגובר על הראש שלה, ואז על הרגל של החבר,
ואז על הרגל שלי, שגם היא ישבה על מושב משלה. שמעתי את האישה
ממלמלת לעצמה. אחרי בערך דקה וחצי של מלמולים ותזוזות מצדה,
ושל חיוכים ומבטים משועשעים ויודעי-כל מצדנו, היא הסתובבה שוב
עם מה שהיא חשבה שהיא התשובה הניצחת.
"אם לא תוריד את הרגל עכשיו, אני אלך להגיד לנהג."
אני ממש התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק. הוא מצדו אמר לה "טוב, תגידי
לו. לא ממש מזיז לי."
האישה קמה והתקדמה בצעדים עצבניים במסדרון של האוטובוס. אנחנו
ישבנו וצחקנו (והורדנו את הרגליים מהמושבים). בדרך היא מעדה על
תיק של חייל וכמעט נפלה, דבר שהגביר את הצחוק שלנו מספיק כדי
שהיא תשמע ותסתובב אלינו. אחרי מבט מלא שנאה היא המשיכה במסעה
אל עבר קדמת האוטובוס. ראינו אותה מדברת עם הנהג, ראינו אותו
מהנהן בחוסר אכפתיות (לא ממש ראינו את החוסר אכפתיות, אבל
באמת, למה שיהיה לו אכפת?), ראינו אותה מתעקשת. אחרי כמה
שכנועים הוא שלח יד למיקרופון, ושמענו ברמקול קול משועמם אומר
"הילד מאחורה, תוריד את הרגל מהכיסא".
האישה חזרה, הפעם יותר לאט ובזהירות, ואנחנו ניצלנו את הזמן
שלקח לה כדי להתעשת ולהפסיק לצחוק. בכל זאת, לא נעים.
החבר ירד בתחנה אחרי שהיא התיישבה, ובדרך הוא חייך ואמר לה
"היה נעים מאוד להכיר אותך", אמירה שזיכתה אותו בעוד מבט
מבולבל וכועס. אני המשכתי לשבת מאחוריה, רגל אחת על הברזל
שעובר לכל אורך צד האוטובוס, ורגל שנייה בחור שיש בין הכסאות.
ישבתי ככה וחשבתי לעצמי על איך שבכלל יותר נוח לי לשבת ככה,
ותהיתי אם בעצם אנחנו שמים רגליים על המושב רק בשביל
תשומת-הלב, או אולי בשביל איזה מרד סתמי. אז שאלתי את עצמי אם
היינו בסדר בצורה שבה התנהגנו אל האישה הזו, ומאיפה בא הזלזול
שלנו כלפי מישהי שאנחנו לא יודעים עליה כלום. אחר כך המחשבות
שלי התקדמו אל היחסים בין אנשים באוטובוס, ואל האנונימיות
הרגילה ששלטת באוטובוס בדרך כלל. לא הבנתי למה האישה הזאת שברה
את האנונימיות הזו בשביל כזה עניין טריוויאלי. ישבתי שם
מאחוריה, מנסה למצוא הגיון בהתנהגות שלה ולא מצליח. מתישהו
המחשבות שלי כבר נדדו שוב למחשבות הרגילות.
כשהגענו לתחנה שלי, ועברתי לידה בדרך לדלת, היא אמרה לי "אני
מקווה שלמדת משהו בנסיעה הזאת, בחור צעיר". לא ידעתי מה לענות
לה, אז המשכתי ללכת כאילו לא שמעתי אותה.
אחרי שירדתי, בהליכה מהתחנה לבית שלי, הבנתי שבאמת למדתי משהו
מהנסיעה הזאת.

6

הוא עלה לאוטובוס לאט, בצעדים קטנים ומדודים. הוא למד את הלקח
שלו מכל הפעמים בהן נפל כשהנהג התחיל לנסוע תוך כדי העלייה שלו
במדרגות. לא שהוא אי פעם נפגע, אבל זה פשוט ממש פדיחה. איכשהו
תמיד דברים יותר מביכים כשהם קורים מול זרים.
הוא שילם לנהג, שלשם שינוי לא רק שלא חייך אליו אלא בכלל לא
הסתכל עליו, והתחיל להתקדם. שוב לאט, שוב באותם צעדים. הוא בחן
את האוטובוס- לא מלא, אבל גם לא ריק. היו מספיק כסאות ריקים
כדי שהוא יוכל לבחור. בהחלטה אינטואיטיבית ודי צפויה, הוא בחר,
עבר את האקורדיון, והתיישב במושב שמול הדלת. זה היה המושב
המועדף עליו; ככל שצריך ללכת פחות עד לדלת, כך יורדים הסיכויים
ליפול, למעוד, או לעשות כל דבר אחר שימשוך את תשומת לבם של מסת
האנשים הזרים שישבו מאחוריו.
האוטובוס כמובן החל לנסוע הרבה לפני שהתיישב, כי הרי היעילות
והמהירות חשובות פי כמה מאי-הנוחות של נער מסכן אחד שעוד לא
מצא מקום ישיבה. בכל מקרה, הפעם הכל עבר בשלום.
הוא גרר את גופו לכיסא הפנימי במהרה. גם כשהאוטובוס היה ריק
לגמרי, המחשבה שמישהו ירצה לשבת לידו וייתקל בו יושב בכיסא
החיצוני גרמה לו להרגשה לא נעימה. הוא לא אהב להוות מכשול
לאנשים, אפילו לא לכמה שניות. הוא העדיף לצמצם את המגע והקשר
עם שאר נוסעי האוטובוס עד למינימום האפשרי. מהגישה הזו נוצר
מעין פרדוקס: מתוך רצון להקטין את החיכוך עם נוסעים אחרים, הוא
בעצם הגדיל את הסיכויים שמישהו יישב לידו, ובכך ייצור חיכוך
גדול יותר. הוא היה מודע לכל הדברים האלה במעומעם, למרות שהרוב
היה די תת-הכרתי. הוא רק הרגיש את ההשפעות הסופיות: אי-נעימות,
מבוכה, והקלה כל פעם שהוא ירד מהאוטובוס.
תוך כדי מחשבות סתמיות האוטובוס התמלא, ונשארו רק מעט מקומות
פנויים. הוא ידע שעוד מעט מישהו יישב לידו, וקיווה כמו תמיד
שזה יהיה מישהו נורמלי. מישהו בגילו, אולי אפילו בת יפה, או
אולי סתם ילד קטן. הוא הסתכל לקדמת האוטובוס ובחן את האנשים
שעלו. הוא בקושי ראה את הגבר השמן שעלה ראשון, אבל הוא בהחלט
שם לב לבחורה שעלתה אחריו. היא נראתה טוב (לפחות מהמרחק הזה),
קצת גדולה ממנו, גבוהה ובלונדינית. הוא עקב אחרי ההתקדמות שלה,
ובלבו קרא לה (תשבי לידי, תשבי לידי, בבקשה, תשבי לידי). היא
התקרבה אליו, הסתכלה סביבה, ולרגע נדמה היה לו שהעיניים שלהם
נפגשו. זהו, הוא חשב, עכשיו היא בטוח תשב לידי. ליבו דפק
בציפייה ומתח.
אבל כמובן שהיא לא באמת שמה לב אליו, ומובן מאליו שהגבר השמן
התיישב לידו, והיא מצדה, אחרי בחינה מדוקדקת של אפשרויות
הישיבה, בחרה לוותר ולעמוד. היא נעמדה בדלת, נשענת על הזכוכית,
והביטה דרכה אל העולם שרץ לו לכיוון ההפוך.
הנער הביט במבט מאוכזב על האדם שהתיישב לידו. עכשיו הוא כן שם
לב אליו- הוא נראה כבן חמישים, עם זקן, לבוש בחליפה שחורה
וכובע שחור. ובעיקר- שמן ודי מסריח. הוא הסתכל עליו, מחשבות
גזעניות שונות חולפות בראשו (או, במילים אחרות, "דוס מסריח").
ה"דוס המסריח" התחיל לסובב את ראשו, והנער מיד הפנה את מבטו אל
החלון. במשך דקה שלמה הוא הסתכל החוצה, וכל הזמן הזה הוא הרגיש
איך העיניים של השמן הזה מסתכלות עליו, בוחנות אותו. זו הייתה
הרגשה מגעילה. לפעמים בנסיעות באוטובוס הוא התחיל לחשוב על כל
מיני דברים מוזרים, כמו "מה אם דוסים יודעים לקרוא מחשבות
איכשהו", ומיד היה מנסה להפסיק לחשוב דברים רעים עליהם- דבר
שרק הגביר את המחשבות הרעות, כמובן. גם עכשיו הוא חשב על זה,
וניסה בכל כוחו לחשוב על משהו אחר. לבסוף הוא אזר אומץ
והסתובב, וראה שהוא בכלל לא מסתכל עליו (האמת היא שהוא הסתכל
על הבלונדינית, ולא נראה היה כאילו הוא מתנגד לחוסר הצניעות
שלה). הנער גם כן העביר את המבט שלו אל הבלונדינית, והפעם בחן
אותה יותר לעומק. היא באמת הייתה יפה, נראית גדולה ממנו בשנה
בערך, לבושה במכנסיים קצרות צמודות ובגופיית ספגטי שחשפה את
הבטן שלה. מידי פעם היא הזיזה את השיער הארוך שלה מצד אחד
לשני, בתנועה האופיינית לבנות שנראות טוב (או לפחות חושבות שהן
נראות טוב). לכמה רגעים הוא שכח מהחום, מהאוויר המסריח ומהגוף
של הדוס שמרוב גודל גלש לכיסא שלו ונצמד לגופו.
מהאחורה של האוטובוס הופיעה נער נוסף, עם מראה הערס הטיפוסי,
ונעמד מול הבלונדינית. הוא עמד שם מולה לכמה שניות, מביט בה
בחיוך מלא בטחון. אחרי כמה זמן הוא הוריד את המבט שלו לאורך
גופה, התעכב על המקומות שעניינו אותו, והעלה אותו בחזרה באותה
איטיות. הוא פתח את הפה ונראה כאילו הוא עומד להביא אותה באיזה
משפט התחלה, כשבהבעת פנים נגעלת הבלונדינית הרימה את גופה
מעמדת ההשענות, עלתה מדרגה ונכנסה לאחורי האוטובוס. הנער לא
יכל לדעת בבטחה, אבל הוא קיווה שהיא תפסה את המקום של הערס.
עוד כמה דקות עברו, והנער כבר החל להכנס למעין טראנס משועמם
כזה, כשהדוס נגע בו קלות עם המרפק ושאל "סליחה, אתה יודע איפה
אני צריך לרדת בשביל להגיע לביקור חולים?" הנער, שהיה מופתע
מהפנייה הפתאומית, גמגם "מ-מ-מה?" למרות ששמע את השאלה, וניצל
את הזמן בו הדוס שאל אותה שוב כדי להסתכל סביב ולבנות תשובה
בראש. הוא כחכח בגרונו ואמר "א-אתה צריך לרדת עוד שתי תחנות,
ללכת שמאלה ו... ואז פשוט תשאל, טוב?" "תודה רבה, ושתזכה
למצוות", הדוס ענה בחיוך, והנער חשב שהקול שלו והחיוך שלו
דווקא די נעימים. הוא התחיל להצטער על כל המחשבות שלו ממקודם,
אבל לא ממש הספיק, כי תוך כדי שהוא קם כדי לרדת, הדוס דרך
עליו, ולמרות שהוא אמר סליחה (ואפילו נראה כאילו התכוון לזה),
הנער כבר לא סלח לו. כמובן שהוא מלמל "לא, זבסר, זבסדר", אבל
בפנים הוא כעס עליו.
אבל הכעס התחלף מהר מאוד להקלה. הנער שמח על כך שהוא שוב ישב
לבד, ולקח כמה רגעים כדי להנות מנוחיותו המחודשת.
גם ההנאה וההקלה חלפו מהר, והשעמום הרגיל חזר. הנער שוב הסתכל
סביבו ובחן את האנשים שעלו לאוטובוס. הוא לא ראה את הערס בדלת,
ובמבט מהיר לאחור ראה שהוא מנסה לדבר עם הבלונדינית, שהתעלמה
ממנו ולא נתנה לא לשבת לידה. הוא סובב את המבט שלו שוב, וראה
שהאישה שלפניו קמה. היא הלכה אל האקורדיון, הרימה תיק ששכב שם
על הרצפה, וגררה אותו אל עבר הדלת. היא הגיעה לדלת בדיוק
כשהאוטובוס עצר בתחנה, והדלת נפתחה. האישה ניסתה להרים את
התיק, אך התקשתה, ולפני שהספיקה לרדת במדרגות הדלת נסגרה. היא
הסתובבה לעבר קדמת האוטובוס וצעקה "נהג, נהג", אך הוא לא שמע
אותה. הנער הסתכל מסביב, מחכה שמישהו יעזור לאישה המסכנה, אבל
אף אחד לא עשה זאת- או אולי פשוט כולם חיכו שמישהו אחר יעשה
זאת, כמוהו. הוא רצה לעזור לה, באמת שהוא רצה, אבל הוא פשוט לא
היה מסוגל. הוא לא יכל לפתוח את הפה ולומר "את צריכה עזרה",
ובטח שלא להתחיל לצעוק "נהג, דלת אחורית!". רק כשהאוטובוס
התחיל כבר לנסוע מישהו מאחוריו צעק גם הוא לנהג, אך גם אותו
הנהג לא שמע וכבר היה מאוחר מידי. האישה השאירה את התיק ליד
הדלת, והלכה עד לנהג, ספק כדי לצעוק עליו, ספק כדי לבקש ממנו
שייתן לה מספיק זמן לרדת בתחנה הבאה. מרחוק הנער יכל לראות
שכנראה האפשרות השנייה היא הנכונה.
כשהאישה חזרה הנער התגבר על פחדיו ופנה אליה. "סליחה?" היא
הסתובבה אליו. "את צריכה עזרה אולי?" היא הסתכלה עליו במבט
מזלזל וענתה "לא, עכשיו כבר לא". הנער השפיל מבט ונשאר לשבת
במבוכתו.
האוטובוס הגיע לתחנה הבאה, הדלת נפתחה, האישה ירדה. אבל הנסיעה
עוד לא הסתיימה. החלק המלחיץ ביותר עוד היה לפניו. הערס,
שכנראה הגיע סוף סוף למסקנה שאין לו סיכוי, עזב את הבלונדינית,
ובא לשבת, כמובן, ליד ה"גיבור" של הסיפור הזה. הוא, מצידו, לא
אהב את זה במיוחד, שוב כמובן. אם היה משהו שהוא שנא יותר ממגע
עם זרים באוטובוס, זה היה ערסים. תמיד הוא הרגיש כאילו עוד
שנייה הם יביאו לו מכות.
הוא סבל בשקט את חמש דקות הנסיעה הבאות, כשכל הזמן המחשבות שלו
נעות בין פחד מהערס שלידו לבין ההתאפקות שלא להסתכל אחורה על
הבלונדינית. הוא לא רצה להסתכל משתי סיבות- הוא פחד שאם הוא
יסתכל הבלונדינית תשים לב, ואפילו יותר מזה, שהערס ישים לב.
לכן הוא ישב ובהה בחלון, או באחורה של הכיסא שמלפניו, עד
שהגיעו לשכונה שלו. ואז דאגה חדשה התווספה לו: מה אם הערס לא
ייתן לו לרדת? מה הוא יעשה אם הוא פשוט לא יקום כדי לתת לו
לעבור? מה הוא יוכל לעשות, בעצם? המחשבה הזו נראתה לו מטרידה
במיוחד, והוא התחיל להאמין בכל ליבו שהערס באמת לא ייתן לו
לעבור. הוא יקום, הערס יסתכל עליו ויגיד לו "מה אתה קם? אתה
חושב שאני אתן לך לעבור? שב! אתה תרד כשאני אגיד לך". או שהוא
פשוט יסתכל עליו במבט מזלזל וימשיך לשבת. או שהוא פשוט יתעלם
ממנו לגמרי.
הנער נכנס למעין פניקה, כי עמוק בפנים הוא ידע שאין סיבה שזה
באמת יקרה, אבל באותו רגע חוסר הבטחון שלו ושאר אירועי הנסיעה
התחברו ויצרו במוחו את הסצינה העתידית והסיוטית הזו. הם כבר
עברו את התחנה האחרונה לפני זו שלו, ולשנייה הוא שקל להשאר
לשבת, ופשוט לחכות עד שהערס יירד.
לבסוף הייתה זו הבלונדינית שהצילה אותו. הוא ראה אותה נעמדת
ליד הדלת, והבין שהיא יורדת בתחנה שלו. המחשבה שאולי היא הולכת
לכיוון שלו והוא יוכל להסתכל עליה עוד קצת הפיגה קצת מהפחד
שלו, והוא קם. לשנייה נדמה היה שהפחדים שלו מתממשים והערס לא
קם, אבל אז הוא ראה שהוא פשוט מסתכל על התחת של הבלונדינית.
הוא ניסה לומר "סליחה" בקול סמכותי וכועס, אבל יצאה לו רק חצי
לחישה. מסתבר שזה היה מספיק, כי הערס הסתובב, ראה אותו עומד,
וישר קם ופינה לו את הדרך.
שוב הייתה לו שנייה של פחד כשנראה היה שהערס גם כן עומד לרדת,
סביר להניח שבשביל לנסות שוב להתחיל עם הבלונדינית, אבל במבט
אחרון על התחת שלה נראה כאילו ויתר סופית, והתיישב בחזרה.
האוטובוס עצר, הדלת נפתחה, הבלונדינית ירדה, והנער אחריה. היא
חיכתה כמה שניות, וכשהדלת נסגרה והאוטובוס החל בתנועה האיטית
שלו קדימה, היא הסתובבה אליו ואמרה "אח, אני שונאת אנשים כאלה.
אתה ראית איך הוא הסתכל עליי, גועל נפש. ועוד איזה מכוער".
הוא הסתכל עליה, נדהם שהיא מדברת אליו, וניסה למצוא תשובה
טובה. כשהוא לא הצליח לחשוב על כלום, הוא ניסה לפחות לחייך
חיוך כובש ומלא בטחון. ברור שמה שיצא לו היה חצי חיוך עקום
ומבויש. "לא משנה. אתה יודע מה השעה אולי?" שוב הוא ניסה לחשוב
על מה להגיד ומה לעשות. הקול הפנימי שלו זעק 'תעשה משהו! זאת
ההזדמנות הגדולה שלך!', אבל הוא לא היה מסוגל, ובלית ברירה הוא
הסתכל על השעון וענה "אהמ... שלוש", הוא השתעל קלות, והרגיש את
העיניים שלה מסתכלות עליו, בוחנות אותו, "שלוש ו... שלוש
וארבעים וחמש." הקול הפנימי שלו צעק 'שלוש וארבעים וחמש? מה
אתה אידיוט? אתה לא יכול להגיד רבע לארבע כמו בנאדם נורמלי?'
אבל זה היה מאוחר מידי. היא חייכה חיוך משועשע ואמרה לו "אתה
חמוד, אתה יודע?" הוא הרים את המבט שלו מהרצפה אל הפנים שלה,
וחשב שהיא דווקא נראית בערך בגיל שלו. הלב שלו המשיך לדפוק
בחוזקה. "אתה הולך לכיוון הזה?" היא הצביעה לכיוון ההפוך מהבית
שלו. 'תגיד כן! תגיד כן!' הקול הפנימי שלו צרח (מחר הוא יהיה
צרוד, הנער חשב לעצמו ברגע של מודעות-עצמית חסרת הגיון).
"אההה... האמת ש... שלא, אני גר"- הוא הצביע בכיוון הכללי של
הבית שלו- "שמה". "אה, חבל", היא ענתה באותו חיוך מקסים. "טוב,
היה נחמד להכיר אותך", ועם האמירה הזו, היא הלכה במעלה הרחוב.

הוא עוד הסתכל עליה הולכת, לא על התחת שלה אלא על השיער שקפץ
עם כל צעד, על הגב הזקוף והרגליים שצעדו בבטחון לעבר המטרה
שלה. לקח לו קצת זמן, אבל בסוף הוא יצא מההלם והתחיל ללכת אל
עבר הבית שלו.

ייקח כמה שנים טובות עד שהוא ישכח את הנסיעה הזאת; ולא הייתה
פעם אחת בה הוא נסע בקו הזה, שבה הוא לא חשב עליה, וקיווה שהיא
תעלה לאוטובוס. כמובן שזה אף פעם לא קרה.  

7

הוא פגש אותו בתחנה. הוא לא זכר את השם שלו, משהו בסגנון של
אורן, אולי אלון, איזשהו עץ בכל מקרה. הוא היה איתו בחטיבה, את
זה הוא זכר. אבל איך קוראים לו? זה היה יכול להתפתח למשהו ממש
לא נעים.
כבר כשהוא ראה אותו מרחוק הוא ידע שזה יהיה אחד מהמפגשים
המבאסים האלה. הוא חשב על לא להגיד שלום בכלל, לא מתוך סנוביות
אלא פשוט כדי לחסוך לשניהם מבוכה ושיחה שבטח תהיה סתמית. בכל
מקרה הם בכלל לא היו חברים טובים בחטיבה, עובדה שהוא אפילו לא
זוכר את השם שלו.
אבל אלון או אורן (אולי אילן?) זיהה אותו מיד, וכבר על ההתחלה
המפגש החל רע. "אלון" חייך חיוך גדול מדי, אמר "מה המצב גבר?"
בקול שמח בהגזמה, והמשיך את זה במעין חצי חיבוק מוזר. הוא
מצידו התכוון רק ללחוץ לו יד, וכש"אלון" טפח לו על הכתף והתקדם
לחצי חיבוק, היד נתקעה בין שני הגופים, והחיבוק נתן רק הרגשה
של מבוכה במקום חום וקרבה. הוא ידע טוב מאוד לאן זה הולך
להתפתח, וקיווה רק שהאוטובוס יגיע מהר.
האוטובוס דווקא כן הגיע מהר, למרבה ההפתעה. הם בקושי הספיקו
לעבור את שלב ה- 'מה נשמע, אחי? הכל טוב, מה איתך? וואללה,
סבבה', והשאלה הבאה ("אתה מחכה פה כבר הרבה?") נקטעה
כשהאוטובוס הגיע. הם עלו, שילמו, מצאו מקום ביחד לקראת סוף
האוטובוס, ואז השיחה האמיתית החלה. כל חששותיו עמדו להתאמת- זו
תהיה שיחת מפגש קלאסית.  
"אז מה, איך החופש?" הוא התחיל בצורה הכי צפויה ומובנת מאליה.
"בסדר, אתה יודע איך זה. עובדים, יוצאים, ישנים." באה התשובה,
מפי מי שהחל להיראות לו יותר כאורן דווקא. "וואללה, איפה אתה
עובד?" "סתם באיזה חנות ספרים בעיר." "עושה כסף טוב?" "איזה
טוב, מינימום. מה איתך, אתה עובד?" "לא, לא היה לי כוח למצוא
עבודה." "וואללה".
חלק ראשון של השיחה נגמר, שתיקה מביכה מספר 1 התחילה.
את הפסקת השתיקה הזו הוא בילה במחשבות על השם של בן-שיחו,
ודעתו הלכה עוד יותר לכיוון של אורן.
אחרי קצת פחות מדקה, "אורן" שבר את השתיקה ופתח את החלק השני
של השיחה.
"מה עם צבא? מתי אתה מתגייס?" הוא שאל. "עוד לא בטוח, התאריך
שלי הוא באמצע אוגוסט, אבל אני מנסה לדחות". "וואללה, לאן אתה
הולך אתה יודע?" "לא ממש. עשיתי כמה מבחנים למודיעין, עוד אין
לי תשובה סופית." "אה, מודיעין זה נחמד." "כן, אני מניח... מה
איתך?" "אני רק במרץ, ככה זה כשאתה נולד מאוחר. אני אשאר כמעט
אחרון." "בסדר, לא נורא, לפחות תעבוד קצת, תעשה כסף." "כן, אבל
כל החברים שלי מתגייסים קודם, יהיה לי משעמם." הוא לא ממש ידע
מה להגיד על זה, אז הוא פשוט שאל "לאן אתה הולך?" "לגדודים
בטח. אולי שריון או תותחנים. לך תדע. יש לי פרופיל קרבי והכל."
"וואללה, סבבה."
החלק השני של השיחה נגמר, שתיקה מביכה מספר 2 התחילה.
את הפסקת השתיקה הזו הוא העביר בלקוות שעוד מישהו שהוא מכיר
יעלה לאוטובוס, או מישהו ש"אורן" מכיר, או משהו כזה. אם יהיה
עוד מישהו, אז יהיה פחות צורך בו כמשתתף בשיחה, ואולי אפילו
יהיה לו מזל והם יתחילו שיחה משל עצמם והוא יישכח ויוכל לשבת
בשקט. חוץ מזה, שתיקה בין שני אנשים היא הרבה יותר מביכה, משום
מה. כשיש שלושה או יותר אנשים, שתיקות נראות הרבה פחות ארוכות
ולא-נעימות.
"אורן" חתך את השתיקה הזו בהצהרה של "איזה חום, אה?" שלוותה
בנפנוף של היד ליד הלחי. "כן..." נאנחה התשובה.
ולמרות עצירה זו, שאותה לא נחשיב כחלק של השיחה, שתיקה מביכה
מספר 2 ארכה כמעט דקה וחצי.
את החלק השלישי של השיחה הוא התחיל (תורי, הוא חשב, ומיד
מיהר לציין לעצמו שזו מחשבה די אבסורדית). "ומה, איך היו
הבגרויות?" "בסדר. אתה יודע, אני לא כמוך, בבי"ס של חכמים
והכל" (אמירה שנוסף לה חיוך קצת מריר) "אז יחסית לאצלנו הלך לי
טוב". "וואללה. איך בבי"ס באמת? פול זמן לא באתי לבקר". "כן,
טוב, מאוחר מידי עכשיו." (עוד חיוך כזה) "והיה די בסדר. אתה
יודע, סוף שנה וכאלה." הוא משך בכתפיים, חיכה כמה שניות והמשיך
"ולך? ממוצע 110 בטח, לא?" "לא... אל תגזים." הוא ענה בצניעות
מזויפת שרק הסתירה התנשאות. האמת היא שהוא האמין שהוא יקבל
110, אולי אפילו יותר. "אני חושב שאני אעבור את המאה... אבל
תשמע, זה לא עד כדי כך הרבה, עם בונוסים וכל השטויות האלה."
הוא סיים. "לא הרבה... כן, שיהיה, למה לא? העיקר שהיה צחוקים
בסוף השנה, אה?" "כן, הייתה אחלה תקופה, אין ספק". "אבל מה,
אין כמו מה שהיה לנו בסוף ט'... איזה בית-זונות זה היה".
"כן..." הוא נאנח בפרץ אמיתי לגמרי של נוסטלגיה. "עכשיו גרמת
לי להתגעגע". למשך כמה שניות שני הנערים חלקו רגע אחד ויחיד של
הנאה אמיתית בנסיעה הזו. הם הסתכלו אחד על השני, חייכו, ואז
צחקו.
אבל אחרי השיא תמיד מגיעה הנפילה, ושתיקה מביכה מספר 3 הייתה
הארוכה והגרועה מכולן.
את השניות הראשונות של ההפסקה הזו בשיחה הוא העביר בזכרונות
מכיתה ט', אבל מהר מאוד הוא עבר לחשוב על מה לומר. שתי דקות
שלמות הוא בהה מחוץ לחלון וניסה לחשוב על משהו טוב להגיד. שום
דבר לא נראה לו מתאים. אחרי כמה זמן הוא החליט שבכלל לא תורו
להתחיל שיחה, והעביר חצי דקה בלחשוב יאללה, תגיד כבר משהו,
נו, כל דבר שלא יהיה. עוד דקה עברה במחשבות על כמה שזה
אידיוטי להרגיש מובך מכך שהוא ומישהו שהוא הכיר בחטיבה- והוא
אפילו לא מצליח להיזכר בשם שלו- לא מצליחים למצוא על מה לדבר
(כשתוך כדי המחשבות האלה הוא רק רצה שהוא יגיד כבר משהו). ועוד
כמה שניות עברו עליו במבוכה ועצבנות בגלל שהוא לא מצליח להיזכר
בשם. אולי אני באמת סנוב... אולי..., הוא התחיל לחשוב, אבל
נקטע בידי המילים המיוחלות של חברו לשכבה לשעבר. החלק הרביעי
של השיחה סוף סוף התחיל.
"תגיד, ראית איזה סרט טוב בזמן האחרון?" הוא שאל, והרצון לשמוע
ממנו משהו (כל דבר שלא יהיה) וההארה אליה הוא כמעט הגיע
שנייה קודם נעלמו כלא היו, והוחלפו בזלזול ובהתנשאות. איזה
מין שאלה זאת? אין לו דברים יותר טובים לדבר עליהם? "לא ממש.
ראיתי ספיידרמן, וזה היה חרא סרט. קיטש אמריקאי". "וואללה, כן,
ראיתי את זה. אבל מה, הקטע עם הכוסית ההיא בגשם היה טוב, אה?"
"הא, כן, זה היה גאונות קולנועית ממש" הוא ענה, חצי בזלזול,
חצי בהסכמה. "למה, ראית משהו מעניין ששווה לדבר עליו?" "לא
ממש. נו, אתה יודע, אני סתם יוצר שיחה."
אמירה בעייתית שכזו, שמכילה בתוכה הודאה על היותה של השיחה
מלאכותית וסתמית, היא אמירה שיכולה לחסל שיחה בקלות; אך במקרה
זה היא רק התחילה את השתיקה המביכה הרביעית והאחרונה. זו דווקא
הייתה קצרה וקלילה יחסית.
"תגיד, אתה שומר על קשר עם מישהו מהכיתה הישנה?" נשאלה השאלה,
ופתאום הוא נזכר שכן, הם היו באותה כיתה, לא רק ביחד בשכבה.
אמנם רק לשנתיים כי הוא עבר כיתה בין ז' ל-ח', אבל בכל זאת.
היינו ביחד באותה כיתה ואני לא זוכר את השם שלו. אפילו את זה
שהיינו באותה כיתה לא זכרתי... הוא חשב בתדהמה. פתאום הוא
הצטער על כל המחשבות הרעות שלו על חברו לכיתה לשעבר ועל השיחה
ביניהם. הוא הרגיש צורך עז להתנצל, אבל לא ידע מאיפה להתחיל
ואיפה לגמור. אז במקום הוא פשוט אמר "לא" בקול חלש ודי מבויש,
ונענה ב"חבל, לא?" הוא הסתכל ימינה, על פניו של אורןאלון,
וניסה להבין עם היה רוע כלשהו בשאלה, או שהיא נשאלה בתמימות.
הוא לא יכל לראות כלום בפנים שיצביע על אחת מהתשובות. אחרי
מחשבה קצרה ומבולבלת הוא ענה "כן, אני מניח שזה די חבל" תוך
כדי השפלת מבט, וציפה למכה הניצחת שתבוא עוד שנייה. 'אתה זוכר
מישהו משם? אתה זוכר איך קוראים לי בכלל?' הוא ישאל, או שאולי
הוא יגיד משהו עמוק ופילוסופי כמו 'מי שלא זוכר את חבריו, לא
יכול לצפות שחבריו יזכרו אותו', או אולי 'זכרונות העבר הם כל
מה שיש לנו- אנחנו צריכים לשמור ולשמר אותם'.
אבל במקום כל אלה, הוא פשוט אמר "טוב, יאללה, גבר, אני יורד.
תהנה מהחופש, ותשמור על עצמך, אה?" הוא הצליח לצאת מרגשות האשם
הפתאומיים למספיק זמן כדי לומר "גם אתה, ארז. בהצלחה". "תודה.
ביי, גבר". ארז קם, צלצל בפעמון, הלך לעבר הדלת, וירד.
יא-אללה, אני כל כך שונא לפגוש ככה אנשים באוטובוס, הוא חשב
לעצמו בדרך לתחנה שלו.