לכולם יש יחסים כלשהם איתו, אם זה יחסים טובים או רעים, יחסי
אמון או אי אמון. גם לי יש יחסים איתו ואני רוצה להאמין שהם
שונים מאצל האחרים. היחסים שלנו מלאים בניגודים אני אוהבת אותו
אבל לפעמים שונאת אותו יותר, אני מאמינה בו אבל לפעמים מתכחשת
לקיומו.
כןלם אומרים שהוא רחמן, אז איך הוא יכול לקחת את מה שנתן בלי
טיפת רחמים? הוא נותן מלאך ואז כשמתחשק לו הוא לוקח אותו
בחזרה. הוא רוצה שהמלאך ישמור אלינו אבל אז הוא רוצה לשמור על
המלאך מאיתנו. וכשהוא לוקח את המלאך בחזרה לשמיים הוא לא רואה
כמה כאב הוא משאיר על הארץ. וכשהוא לקח את כל המלאכים שלי איך
יכולתי להמשיך לאהוב אותו?
                                     

לילי, ילדה יפה,קצת פראית עם עיניים ירוקות מדהימות(בדיוק כמו
של חתול). לילי הדהימה אותי בתמימות שלה ובאותו הזמן היא לא
נתנה לאף אחד להתקרב יותר מדי קרוב(זה היה מסוכן). את לילי
אספתי, היא ישנה באיזה מקלט ישן ואני ריחמתי אליה(ככה אני, לא
יכולהלעזוב את הסבל, חייבת גם לגעת בו, לסבול קצת). גידלתי את
לילי הייתי לה כמו אמא אוהבת וכמואחות גדולה ותומכת.
יום אחד לילי יצאה מהבית ומאז נעלמה. עברו כמה ימים והיא עדיין
לא הופיעה, חיפשתי אותה בכל מקום, קראתי לה וצעקתי עד שגרוני
התחיל לכאוב. כעבור כמה ימים כשעוד קיוויתי שלילי תחזור באה
אליי אשה, היא הייתה יפייפיה, בלונדינית עם עיניים בצבע השמיים
וגוף ארוך העטוף בבד לבן כמו שלג. האשה הסתכלה עליי ואמרה
"לילי שלך שוכבת ליד ביתך, סקלו אותה באבנים, האם ברצונך לקבור
אותה?" הסתכלתי אליה בחזרה בעיניים דומעות, לא רציתי לראות את
גופתה של לילי רציתי לשמור את דמותה בזכרוני כמו שתמיד הייתה,
מלאת שמחת חיים.
הסרתי את מבטי מהאשה היפה לשנייה, כדי לנגב את הדמעות, ואז
כשהחזרתי את מבטי אליה היא החלה להתגמד לנגד העיניים שלי
ופתאום עמדה מולי אותה אשה רק הרבה יותר צעירה, בערך בת 8,
האשה נהפכה לילדה קטנה שהייתה נורא דומה ל.........לילי.
והילדה התחילה לצחוק, צחוק מרושע ואמרה לי"מה שהוא נתן הוא
יקח". ואז היא הלכה ואני נשארתי בלי לילי(גופתה נעלמה כאשר
האשה הלכה) ועם לב שבור לחלקים נורא קטנים.
                                     

אחרי מה שקרה עם לילי, הוא לא נטש אותי הוא נתן לי מלאך להתנחם
בו. באמצע שום מקום הופיע תינוק תמים ומושלם כמו שרק מלאך יכול
להיות, מיד אימצתי אותו אל ליבי ושרתי לו שיהיה לו טוב והוא
האמין לי, התמים.
גידלתי את התינוק כאילו הוא שלי,קראתי לו בליס(Bless) והוא
באמת היה לי כמו ברכה. כל מחלה שהייתה לו אני זוכרת כמו מחלה
שלי, כל הכאבים וכל השמחות שלו עברתי יחד איתו.ובעיקר אהבתי
אותו והוא אהב אותי.
יום אחד חזרתי הביתהמוקדם כי באותו יום כאבה לי העין. כשהגעתי
הביתה ראיתי את בליס שוכב על המיטה ולא יכול לפתוח את עינו,
היא נפגעה.אני הרגשתי את הכאב שלו וכאבתי יחד איתו, כל אותו
יום ישבתי ליד מיטתו ודיברתי עם אלוהים, אמרתי לו שאסור לו
לקחת את מה שהוא נתן לי ושהלב שלי עדיין לא שלם אז איך הוא יתן
לו להישבר עוד פעם. אלוהים הקשיב לי ובליס פתח את עינו והסתכל
עליי במבט מלא באהבה.
סוף סוף הכל הסתדר. יכולתי לצאת מהבית, ובאמת יצאתי, גם בליס
יצא נישקתי וחיבקתי אותו והסתובבתי ללכת. אחרי שהסתובבתי הייתה
לי הרגשה נוראית שבליס עדיין זקוק לי ואני כבר עזבתי אותו.
המשכתי ללכת פתאום שמעתי אבנים, צעקות וצחוק, הצחוק היה מוכר
לי כאילו שמעתי אותו כבר פעם, זה היה צחוק מרושע.
אחרי זה נהיה שקט, פתאום נשמעה צעקה "מי את שתגידי לי את מי
לקחת ואת מי לא!".

"אלוהים נתן אלוהים לקח"
אותי משום מה זה לא הצחיק....


הסיפור מוקדש ל: לאקי, שלג וסילבסטר  ז"ל,
וגם לליבם של בני האדם  ז"ל.