|
יום אחד אני אהייה סופרת, עכשיו אני כותבת בשביל
עצמי.
אף אחד לא מושלם. גם אני לא. אבל אף אחד לא בא בטענות לאף אחד
אחר אם הוא לא מושלם.
רק אליי באים בטענות. רק לי דוחפים כל מיני תרופות ומלבישים
אותי בחלוקים זוועתיים ושמים אותי בבידוד
|
כשהייתי בת 11 וקצת, לאמא ואבא נמאס מהעיר והחליטו לעבור למושב
ירוק. וככה עברנו למושב טבול בירוק, בבית קטן עם חצר גדולה,
רעפים אדומים ודגים דקורטיביים בסלון.
ולא הרבה זמן אחרי שעברנו, קיבלתי קופסא קטנה שבתוכה כל מה שאי
פעם רציתי : גורת לברדור קטנה ומתוקה ע
|
היא הייתה הילדה הכי יפה בגן. זה היה הכינוי שלה. היא הייתה
מעבר ליפה, היא הייתה מושלמת. היו לה כל מה שכולם מפנטזים
וחולמים עליו. כולם חשבו שיש לה חיים מושלמים שלא חסר לה דבר.
|
בגיל שש קיבלתי את בובת הברבי הראשונה שלי.
לקח לי בדיוק שנייה להתאהב בה, שנייה אחת ופצפונת, שתקבע את
המשך יחסי האהבה- שנאה- קנאה שלי אל ברבי.
|
היא הייתה הכלה הכי יפה. השמלה שלה הייתה מהממת, האיפור מושלם.
האולם היה מעוצב בטעם טוב, באו כל האורחים. אבל הוא - הוא לא
בא.
זה היה יום חתונתה, יום הכלולות שלה, היום שעליו היא רקמה
וטוותה חלומות. מאז שהייתה ילדה קטנה היא תכננה את חתונתה.
|
אני יושבת על הספסל. בטח כל מי שרואה אותי חושב שאני בחורה
נורמלית לגמרי. לבושה בג'ינס, גופייה לבנה, נעלי ספורט אדומות,
השיער החום החלק הארוך פזור, מחזיקה ביד ימין גיליון של מגזין
מטופש לנשים מטופשות עוד יותר, וביד שמאל סיגריה.
|
היא הרגישה את ראשה מסתחרר, היא חשבה שהיא בתוך מערבולת. היא
אף פעם לא הרגישה את ההרגשה הזו, כל כך מקרוב. היא כבר לא ראתה
בעיניים - הכל היה לה שחור. אבל היא שמעה את המחשבות שלה. היא
לא ראתה, ולא הרגישה ולא שמעה דבר מבחוץ, אבל כן הצליחה לשמוע
את עצמה חושבת.
|
רציתי לחיות את החיים האמיתיים, אז הנה אני פה.
בדירה ללא מרחב נשימה במרכז העיר, עם שני שותפים, אפילו שכרגע
פיזית אני הולכת ללא שום מטרה עם המחשבות נודדות ואלפי מילים
שטסות לי במוח.
|
במלחמה הזאת אני אפסיד. להילחם בשעונים מעוררים זה הדבר הכי
מטופש בעולם, לא משנה מה לא תעשי, הם עדיין ימשיכו לטרטר בקול
הצורמני שלהם, עד שתהיי חייבת לקום מהמיטה ולכבות אותם, ואז
אין שום סיכוי שתחזרי לישון מחדש.
|
זה כבר השבוע השני, הלילה העשירי, שמרי - ג'ין לא ישנה. היא
פשוט לא מצליחה להירדם.
בהתחלה היא עוד הייתה מנסה, מכבה את כל האורות, מתכרבלת
בשמיכה, מנסה לשמוע מוזיקה, לספור כבשים, אבל היא לא נרדמת.
היא נשארת ערה.
|
היא יצאה מהמונית בטריקת דלת, מביטה על המגדל הגבוה. המגדל הכי
גבוה בעיר. היא הכירה אותו במדויק - מכל הפעמים שעלתה עד למעלה
והתחרטה.
|
אני חושבת שהדרך הטובה ביותר לתאר את הסיפור שלנו, היא שימוש
במטאפורה שחוקה. אפשר לתאר אותו כדימוי לשתי פלנטות, הנעות
במהירות מטורפת אחת אל מול השנייה, עד להתנגשות הבלתי נמנעת.
|
זה התחיל כמו עוד יום שבת שגרתי. אבא, אמא, ושירי בת ה-7
מתכוננים ליציאה.
שירי אוהבת לטייל עם אבא ואמא. הטיול כל כך קוסם לה. בעיקר
עכשיו, שהגשמים נגמרו והחזאים הבטיחו שבת חמימה ללא גשמים.
|
היא נמצאת בחדר שלה. יושבת על הרצפה הקפואה ולא מסוגלת לקום.
הראש שלה שעון על המיטה, וברקע מתנגנים כל השירים המלנכוליים,
העצובים, שהיא כל כך אוהבת. וכל תו, וכל מילה, וכל משפט רק
מזכיר לה אותו.
|
היא עמדה ובהתה בחלון הזכוכית, מתסכלת על טיפות הגשם שנוקשות
עליו. המבע בעיניים שלה אטום, אולי דמעה אחת קטנה בזווית העין.
|
אני יושבת על הבר כהרגלי. הג'ינס הנמוך חושף קעקוע קטן בגב
התחתון, והחולצה החושפנית חושפת את תחרת החזייה שלי. מפעם לפעם
הברמן מתפנה לדבר איתי, ואני עסוקה בלעשן ללא הרף את ה"ווג"
שלי.
|
הדיכאון לא עושה לך טוב. מה זה, את כבר רזה מדיי, וחיוורת
מדיי, ומוזנחת מדיי באופן כללי. מקלחת עשית היום?"
תמיד אפשר לסמוך על עידו, שיידע איך לשפר לבחורה את המצב רוח.
|
להתגעגע אליך,
זה לרצות שתחזור.
להתגעגע אליך,
זה לרצות שתהיה איתי כאן ועכשיו.
להתגעגע אליך,
זה להשתגע מרוב מחשבות עליך,
עד כדי כך שאני לא מסוגלת להירדם,
|
אני צורחת,
אף אחד לא שומע,
כולם חיים,
זו אני שמתה.
|
לעולם לא אשכח את פגישתנו הראשונה, איך התבוננתי בעינייך הקרות
והחודרות, בעורך הלבן, ובדמותך השברירית, ומאז שעינינו פגשו
אחת בשנייה, התחברנו לתמיד.
|
הם אומרים לי שאני כוסית.
שאני סקסית.
שאני מפתה.
אני נהנית להשתתף בהצגה.
|
שלמות יכולה להיות עיניים בורקות וחיוכים צחורים ומזוייפים,
אבל אני לא רוצה להיות יפה, אני רוצה להיות מושלמת.
כי בשבילי השלמות זה העור החיוור, זה עצמות אגן ובריח בולטות
עד כאב, זו בטן שטוחה וירכיים מזעריות.
|
אני שונאת את השתיקות שלך,
אני שונאת שאתה מדבר, וזה לא אליי.
אני שונאת שאתה מתעלם ממני,
אני שונאת להתעלם בחזרה,
|
תמיד אמרת, שזו רק את ואני.
אנחנו ביחד באש ובמים.
אני עוד זוכרת איך כתבת לי בספר זיכרונות בכיתה ב', "ותזכרי
שאנחנו חברות לנצח!".
|
כבר שכחתי מה הדברים שעושים לי טוב.
מסקרה מרוחה מדמעות.
לעשן את עצמי למוות.
לשנוא את כל העולם.
|
לפעמים כשהיא לא שמה לב, אני מסתכל עליה, ככה, מהזוית של העין.
לפעמים יש לה את הקטעים האלה, שהיא שקועה באיזה משהו, נגיד
ספר, והיא קוראת אותו בריכוז
|
אני מנסה להיכנס למיטה. מתחבאת מתחת לשמיכה, אולי זה יעבור. אם
רק היה מישהו בבית...
|
המכתב הזה מוקדש לכם.
מי שימצא את המכתב הזה, אני מבקשת שתדאגו להעביר אותו הלאה, כי
זה חשוב.
|
Iris מתנגן ברקע, ואני קולטת שזה הצלצול של הסלולרי שלי.
לוקחות לי כמה שניות לקלוט שאני צריכה לענות, וה"הלו" שלי
מבולבל והלום אינספור כימיקלים.
"שמעתי מה קרה. רוצה לבוא?"
|
הרגע שאחרי הוא הרגע הכי קשה. כי הרי לפני שבלעתי 50 גלולות
שינה שהיו לאימא במגירה, חשבתי שיהיה יותר טוב.
|
אני יושבת בחדר החשוך שלי, מסביבי ערימות טישו משומשות. מן
המראה ניבטת אליי דמות מעוכה וחיוורת. אני.
מחזיקה בידיי את השרשרת שלה. שרשרת כסף עדינה, עם תליון בצורת
סוס ים כסוף. היא אהבה סוסי ים, היה לה אוסף.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
היה שלום עולם
אכזר
אני עוזב אותך
היום.
שלום
שלום
שלו
יעקב פופק מנסה
לנסח מכתב
התאבדות מקורי.
לא בשבילו,
בשביל משהו אחר. |
|
