|
הוא בא והולך
באמצע מפצח
את נפשי
כמו פקאנים קלויים
|
אלף פעם ואחת
יותר מדי
לא אהבתי את עצמי
ולכן גם לא אותך
|
בואי ציפור
נוצותייך מציירות
בשמיים כלואים
בואי אל מעגלי העולם
|
בכמיהתו להתקרב
השתתק
בכמיהתי להתקרב
השתתקתי
|
בינות ריסי המכסים אגמי
רואה ועיוורת ללצונך,
על כס מלכותי נשענת מלכי
לנחם ביצתי
|
במות פרחים
זהב השמש זועק
באדמת טרשים
מצמיח הדם
|
בנקודת האש
בליבוי התשוקה
פה אני זקוקה לך
ואתה שם.
|
הביטו בי,
אל תביטו בי,
הביטו בי ולא אדע
נפשי מפחד
|
בשכרון נעורים אחרון
בקדחת לב
זועקת לתהום
שועטת
|
לכשנגעת, באמת נגעת
וידיך עשו בי ניסים
לו הכרתי אהבתך
באין מילים
|
רואה את החולמים והמגשימים
של פעם חוזרים לרגע
שוני פנים
עוטפי אדרת
|
ושמתי פניך ממני ללכת
עמדת בירקות הגינה
כמו לטפל בפעם האחרונה
בפרחים שכה אהבת
|
ילדותי היתה פרפר קליל
שרפרף בין שושנים
והפכה באיטיות
לפיל ענקי וכבד
|
ידך המלטפת
פוגעת כמו אבן
חוכמתך המאלפת
קוטלת תקווה
|
יולי אוגוסט
בוערים בי
ארוכי חימה
סוחטי לב
|
ים פזור על אופק
סירה מצלה עלי
מפרשה משטה ברוח
לאן לשוט?
|
קחי אותו ממני
ולו רק לדקה
כדי שאדע
טעמה של קינאה
|
אני מכוונת את השעה
לשעה טובה
לא ארוכה לא קצרה
בה כל דקה ברכה
|
כשפנית אלי
לא שלטתי במילים
כשצחקת
צבט לי בפנים
|
את רוקדת בין ידי
ואני מתלקח
רוקד והוזה
רוצה לאסוף אותך אל תוך חיי
|
אני יודעת להביט פנימה
לראות שם את בדידותי
את הכאב הלחוץ
הזעם, המתח
|
ממבואות העיר
נשאבת אליך
צולחת רוח
צוללת גוו
|
לרקוד את נשמתי
בזעם, בדמעות
באהבה, בתשוקה
לרצות יד גברית מלטפת
|
מבוכי המחשבה
מתוחים כמיתר
בין תחילת משפט
לסיומת מילה
|
אומרים שאהבה
היא רגע שמחבק את החיים
מאין חופשה
מדוחק הימים
|
נושאת עימי
צפרירי מועקה
כלחש חששני
מנהמת הזאבים
|
במרכז החזה
מחול מטורף;
מפחד צורב
מטפס בלי קול
|
עדיין יש בי אישה
ונעורים בה מתעצמים
עדיין יש בי כאב
ואהבה בו פועמת
|
אם תעלה חיוך
תאמר שלום
בעומק אמת
של שמחה
|
על בטני הרכה והעגולה
הסתכלת ואמרת
היא נשית יותר מהכל
וכשביקשתי שתמשוך את מגפי
|
על החיוך הזר
המנוכר והקר
שלא הזיז את שפתיך
אלא קמעה
|
עמדנו אז על הסירה
קרובי כתף
עם מבטים שלוחים
הלאה אל האופק
|
עננים שאהבתי אותך
נמוגו
גשם שאהבת אותי
טיפטף
|
מזהה בתוכי עיגולים
ירקרקים של חרדה
מפני עיניה הרושפות של אישה
אשר תאהב אותך יותר ממני
|
סופרת פעמים
בהן חשקת בי
עד כלות
מונה באצבעותי
|
כשלא היית כאן
נתקעה בגרוני
פקעת משנקת
ומלמעלה חנקו עבים
את האדמה
|
הפרחים נתנו לך את השם
כמו נבראת להם
בגלי הים מצאתי את שירתך
כמו נולדת להם
|
עננים התאספו
בכחולו של הרקיע
וצינה חילחלה
בחמימות השמש החורפית
|
שבע שנות בצורת
ולא ירדנו לשבור שבר
אולי עוד יבוא הגשם
אולי אז יתגשמו המשאלות
|
הולכת אל שערי הקץ הפתוחים
שללא ספק ינעלו אחרי
בפרחים אתעטף
ואל שורשי עץ אגחן
|
ירדנו לחוף תל-אביב
עמדנו מול יום נעלם
נסתר מאיתנו
מצב העולם
|
כך היא תוקעת בו עיניים
בוחנת את פניו
יפה הבחור
צעיר וחסון
|
בשערם המוכסף נכנסו
חיוכם מאיר את הצל
התישבו בכסאות הגבוהים
של קפה הצומת
|
הלא תביני
הן לא תוכלי
כל חייך
לאהוב בזכותו
|
שיפעת הבלונד יוקדת
על שחור צווארונך
ורגלך ארוכה ודקה
עד עקבייך
|
הניתוק ממקד את המבט
במה שישנו ואת הלב
במה שאיננו,
אולי זה הזמן לחוש
כמה תחסר דמותך
|
לפתע שמעתי קול מוכר
חם ועמוק ורך
מדבר ולא ממרחק
הרמתי ראשי בהפתעה
|
רשימות ההווה
שהפכו עבר
יציגו לך
שארית נעורייך
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
העובי קובע,
האורך לא!
פרובוקטורית. |
|
