|
שירים אינם רגשות, כפי שסוברים הבריות (הללו אינם
מאחרים לבוא)- הריהם התנסויות. בעבור טור אחד של שיר
צריך לראות הרבה ערים, אנשים ועצמים, צריך להכיר את
החיות, צריך להרגיש איך עפות הציפורים ולדעת את
המחווה שבה נפקחים הפרחים הקטנים עם בוקר. צריך לדעת
להזכר בדרכים העוברות במחוזות לא-נודעים, בפגישות לא
צפויות ובפרידות שהיו חזויות זמן רב, בימי ילדות
שטרם פוענחו, בהורים שהיה הכרח לצערם, כאשר הכינו לך
שמחה ולא הבנת את פישרה (זו היתה שמחה שנועדה לאחר),
במחלות ילדות שראשיתן מוזרה כל-כך ומלווה בהשתנויות
כה רבות וכה כבדות, בימים בתוך חדרים שקטים,
מאופקים, ובבקרים על-שפת הים, בים בכלל, בימים,
בלילות מסע שהמו וחלפו בגבהים וטסו עם כל הכוככבים -
ועדיין אין בזה די, אם אתה מגיע להרהר בכל אלה. צריך
שיהיו לך זכרונות על לילות-אהבה רבים שאף אחד מהם לא
דמה למישנהו, על צעקותיהן של נשים אחוזות צירי-לידה
ועל יולדות קלות, לבנות, מנומנמות, החוזרות ונסגרות.
אבל צריך היית גם לשהות במחיצת גוססים ולשבת אצל
מתים בחדר שחלונו פתוח והרעשים נדחפים פנימה קטעים
קטעים. ולא די גם בזה שיש לך זכרונות. צריך שתדע
לשכוח אותם אם הם רבים, ושיהיה לך אורך-הרוח הגדול
לחכות שישובו. כי בזכרונות כשלעצמם עדיין לא הושג
דבר. רק שהם הופכים להיות דם בתוכנו, מבט ומחווה,
בני-בלי-שם ולא נבדלים עוד מעצמנו, רק אז יוכל
לקרות, שבשעה נדירה מאד תקום בתוך תוכם המילה
הראשונה של שורת-שיר ותצא מהם הלאה.
מתוך- רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה/ ריינר מריה
רילקה. תרגמה מגרמנית: עדה ברודסקי.
צחי אבינועם נולד אי שם, בשנה דיי ארורה למען האמת.
שנה בה עלה הימין לראשונה לשלטון, בה נפטר מלך
הרוקנרול המתולוגי אלביס פרסלי. אבל גם שנה בה זכתה
מכבי ת"א בגביע אירופה לראשונה. הוא מקווה לפצות את
העולם בעזרת הכתיבה, המילים וההגות. את השיר "אומרים
שהיה פה שמח לפני שנולדתי" הוא טוען שכתבו עליו
ונוטה להסכים עם זה. בגלל שאין לי יותר מה לרשום
עליו אני אפסיק עכשיו, בעוד רגע. ואתם תוכלו להתרשם
מכתיבתו, או לא להתרשם, זו כבר הבחירה שלכם
התחלתי לנסות על עצמי מיני סיגופים קטנים כגון צום, חתכים
בפירקי הידיים, שינה בחוץ על ספסל וכיו"ב
|
יש לי דלקת סחוסים במחשבה -היא צעקה- המחשבות שלי נוגעות האחת
בשניה וזה כואב.
|
אני רציתי ששירי ירוצו בשדות ובערים
בין האנשים והצמחים,
הילדים והזקנים.
|
ברוחות של חורף
איצטבא רועד
האנקול שמחזיק את השמלה שלך,
נפל.
|
יש לי נפש שעשויה מרציפן מתוק ורך,
עטופה בנייר פרצלן אדום ומבריק.
היית רוצה לאכול אותה
אם היית יכולה לראות.
|
צווחות המתכות
בדפנות הבריכה,
הן מאיימות להינתק
|
היכן היא עכשיו?
והאם היא עדיין יפה
כסכין המושחזת?
|
מכל פינה צווחים געגועים
סמטאות רכות זכוכית
שועטים חלונות אל עיניה
|
בכל נגיעה
אני לא רוצה לגעת עוד
בשום דבר
הכל כנראה
תפלות משוגעת
|
והלוואי וידיים היו רוחשות בבשרי
ורגליים על קרקע מכות.
|
את הבשר המדמם
בל נעטוף בנייר
של עיתון,
בל נכסה בניילון מרשרש
|
ישנם דברים שהבנו ביחד
וכאלה שהבנו לחוד
וישנו הסיפור שסיפרנו
לכל מי ששאל.
|
כשהחלל מהדהד
לתוך ציפורני המחשבה
|
פצע אותי
איפה שתרצה,
שסע לי פרצופ.
|
לילה לא שקט
אני לא שומע את
המכוניות השועטות
על האספלט האפור ש
|
למה מה נמשך מתוך המסכה
שלא נותנת את עצמה
מאבדת את הפנים
|
שדונים קטנים
תכולי עיניים
מכרסמים מאכלים מתוקים
בתיאבון מופרז
|
1. עתה אני מצטער שהיה עלי להרוג אותו
אבל לא היתה לי ברירה הוא
הסתיר לי את הנוף של השקיעה.
|
נעל שקופה צלחה את הלילה
כרכרות מהודרות הפכו פרטים
את כל הדקות העטופות משי
עטפו בתכריכים של אור
|
את ואני נולדנו עם הפנים
אל הפתח
נולדנו זקנים ובשלהי חיינו
|
משום שמשני הקצוות אחזנו
בחוט הדק והשקוף ומפני שמתחנו
|
דרך הקיר החוצץ
ביני לבין השכנים
אני שומע גופים
נעים במרחב
המזיע, מתנשפים
|
אהובתי
שאין לה שם
הביטי
גם הפרחים נסגרים בלילה
|
בואי מותק
יש לך עיניים יפות
כמו שני תליונים של זהב
24 קראט.
|
אל תהיי כועסת
החיים עוד יחייכו,
עוד יחשפו שיניים.
|
העלווה הסמיכה והקרפית של עצי הפארק לא שובבה את ליבו של יהודה
אבן-גיר כאשר פסע לאורכו והזה ברבורי מתכת שחורים שצפים על פני
אגם תכול, מוקף שושנים אדומות.
|
אנורקסיה נפשית-עיון בשירת יונה וולך.
|
|
|
לחבר שלי קראו
"עונן" ואימאבא
לא כ"כ אהבו
שאני אומרת בקול
רם בבית (במיוחד
שהיו אורחים)
ש"אני הולכת
לעונן".
אז הייתי אומרת
שאני הולכת
לעשות ביד.
בוליביה. |
|
