|
ספינת הזמן שלי כבר הייתה בעיצומה של השבחה כללית. את הכל אני
חייב כמובן לזכותו של ידידי הטוב - אבי שדה.
אין דבר כמעט במערכותיה של ספינת הזמן שלנו שלא שודרג, שופץ
והושבח מאז חבר אליי בחור נהדר זה שהינו בנה היחיד של פרופסור
רות שדה...
|
והיה שם בתוך שדה הבור בשמורה,
לא במרכז, גם לא בחצר שגורה,
לא בתוך העניינים גם לא בפינה נידחת,
סיפן אחד מהודר, זקוף, גבוה ובעל תפרחת,
כה מרשים היה הוא, בפרחיו הפתוחים כמשל
ועליו סיפניו החדים כתער, זקורים אל על.
|
יכול אדם להשתכר מפרט אחד מוזר שכזה בלבד. מטלפון בו מדברים
האנשים, מאורות התקרה, מהדלת הנפתחת מעצמה ונסגרת חרישית
אחריך. הכל, הכל כל כך שונה ומשונה. כל כך זר ומנוכר להן, ועם
זאת נראה כל כך ידידותי לכל הסובבים אותן.
|
הבוקר, כשאני מתקרב אל חלון חדר השינה שלי, הגיע בתעופה אזרחית
אל בריכת המזרקה עורב אפור, כשבמקורו חפץ דמוי דיסקה גדולה.
|
נהניתי להביט בה. היא סיימה את שיחתה, נתנה בי מבט נבהל משהו
ומיהרה לשאול אם רגליה על הספסל אינן מפריעות לי. חייכתי אליה
בקלילות פייסנית ואמרתי שזה בסדר מצידי, ולא מפריע לי בכלל.
"אתה בטוח"?
"בוודאי"! עניתי. "אילו היה מפריע לי, הייתי מוצא לי מקום אחר
|
איש לא יידע לעולם מה אירע לו, וכיצד נגמל הרב משה מלמן. גמילה
היא תהליך ארוך וממושך, מלא ייסורים, התקדמויות ונסיגות, ולא
תמיד מוצלח. האם היה לו גם גמול לגמילה?
יש אומרים שגמולו גדול היה. הוא היה לאיש. חדל משנאה. חדל
מלראות אויבים בכל פינה.
|
מה עושים עכשיו רטן אלוהים אל הנצח? כיצד לכל הרוחות בוראים
יקום? מילא עולם אחד וזהו, אבל אני חייב לברוא יקום שלם? מה
עשיתי, מה חטאתי, בסך הכל השתעשעתי עם רעיון. אז מה, אסור? הרי
בבית הספר לא דיברנו אפילו פעם על בריאת יקום.
|
אוההו, צחק החתול המסורס: "כעת אני יועץ"
|
רק שבעה ימים עמדו לרשותו לבניית התיבה, לאסוף את כל גן החיות,
להעמיס הספקה לשנה בשביל כל הווילדה חייס הללו, להעמיס את
משפחתו, להרים עוגן ולהפליג. רק שבעה ימים, כולל שבת.
זה לא פשוט, חשב נוח בינו לבין עצמו.
|
רבים שואלים ועוד רבים ישאלו, רבים גם יאהבו את התשובות.
מהו ומיהו הקוקולוג?
זה קל וזה פשוט. אבל לעיתים דרוש הסבר מניח את הדעת. אז נתחיל
כך:
מהו ומיהו אלוהים אתם כבר יודעים?
|
הזיקית התקדמה בקצב של מספר סנטימטרים לדקה. היא מושיטה ידה
הימנית קדימה בתנועה איטית זהירה, לופתת את החוט, גופה מתוח
כקפיץ, ראשה קדימה ועיניה קבועות לפנים.
|
שמה של הגברת המכוערת היה אפרודנטה. אמא שלה חשבה שתהייה יפה
כמו האלה ממש. אבל אלת המזל עשתה לה קונץ, ומאז, כל כך מכוערת
יצאה אפרודנטה, עד שהחזירים המעטים שטרם נטרפו בין שיניהם
המרקיבות של התושבים, היו קורסים בקבס אם לא נזהרו ונשאו
עיניהם אליה.
|
מיד עם צאת יום השתיקה, שהכלבים למדו אודותיו במנזרי הזן
שבהודו, או במנזרי השתקנים הנוצרים, יוצא הכרוז הכלבי המקומי
התורן, ובקולי קולות, כמואזין בראש המגדל שבמסגד, מכריז על
צאתו של יום השקט, ומיד מצטרפים אליו כלבי המקום כולו, מקטן
ועד גדול, מפודל וצ'יוואווה
|
נדמה לי שיוסי לא שם לב, או שלא היה לו זמן לענות. כמובן שזה
לא מנומס להיכנס אל תוך דברים שיוסי לוקח עם האורח הנכבד, אז
אני לא יכול להאשים אותו בהתעלמות ממני, ההודי המנהיג בלול
שלו.
|
שני העורבים נראו נחרצים בדעתם לנצח ויהי מה. הנחש מצידו דווקא
שמח היה לברוח ולהסתלק כל עוד נפשו בו, אלא שהטרוריסטים
התוקפנים לא העלו כלל בדעתם לוותר.
|
אחד מהשירים הללו מצחיק אותי תמיד. יכול להיות שאני היחיד
בעולם כולו שצוחק ומשתעשע למילותיו: "שלום עליכם מלאכי השלום,
מלאכי עליון. מי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".
|
מי אנחנו? חייזרים? השתגעתם? אנחנו רק בסיור בזמן, רצינו לראות
איך אתם חיים כאן בעבר לפני אלפיים וחמש מאות שנה בערך.
על מה אתה מדבר, אתה משוגע? איזה אלפיים חמש מאות שנה? אנחנו
בקושי בני שלושים. הכי זקנים כאן לא מגיעים לארבעים!
|
מי שהצליח לשים ידיו על שדיה של שרה, יודע לבטח ששדים אלו מן
הנחשקים ביותר ומלאי התחושה המוחזרת מהן אל כפות הידיים.
פיטמותיה מזדקרות במהירות והיא מתענגת על המגע בלא לתת דין
וחשבון לאיש.
|
"אינני יודעת מה כתוב ומי כתב זאת", המשיכה שרה בסיפורה, "אני
מכל מקום הייתי גורמת לכמה וכמה נכבדים, לשלוח אלי מבטי ערגה
ברורים כל כך, עד שאברם נכנס לחרדה כתיש צעיר".
|
לעשות סיפור ארוך קצר, הדג האצן הזה צריך היה לשאת את יונה
במעיו בלא לעכל אותו במשך 3 יממות, לעבור מקפריסין אל
אלכסנדריה, למצוא שעדיין לא חפרו את תעלת סואץ, להתייעץ עם
עצמו האם לחכות עד שיחפרו אותה, להחליט שלא. לעקוף את כל
אפריקה, להגיע למפרץ הפרסי, להיזהר
|
היא הייתה כה שקטה ויפה, וכל כך איתי וכל כך שלי, ואהבתי אותה
עד כאב. הלכנו ביחד ומאד שתקנו, כשפתח הצרצר את פיו להציק.
|
תה' לא יודע באיזה מאמצים עלה לי בשביל להשיג אותו? הייתי
צריכה לטפס על עץ די גבוה, כשמלמטה מציץ לי הנחש בתחת הערום
שלי, כמו איזה סופר סקס מניאק.
|
ובעת שהיינו עושים דרכנו בשביל מהמכון אל חדר האוכל, היה
מתייצב שחור אחד כזה על צמרת עץ אחד שצמוד לשביל, והיה פותח
בקריאות קרב, ומודיע לכל הציבור ש- "רע, רע, רע".
מילא, תפקידם של שליחי ציבור להודיע לכל על עמדתם ולהביע דעה
נחרצת.
|
וכשפונה אליך לפתע הנערה היפה ביותר בעולם, אתה המום עד שאתה
נותר בלא מילים, נבוך ואינך יכול להוציא הגה מפיך.
|
סיגל את חוויה זעקה נשמתי. סיגל את חוויה שלי. גן עדן של
חוויה, חוויה מגן העדן.
|
כך ישבנו בפרהסיא כל השבת, וכך יצאתי מחלל שבת בפרהסיאתה של
עיר אחת, עיר ואם בישראל, ועדיין אני רטוב, ועדיין יושב משמאל,
כשמימיני יושב טומי, ומימינו הקיצוני הימני מהמלין או מהצחי,
או מהלנדאו או מהדוברמן.
|
הבוקר הודיעו מחדר החדשות, שהמשיח מגיע.
לא תאמינו!
ואולי דווקא כן!
|
דויד נאלץ להסכים. עיניו העצומות למחצה נעכרו והוא פסק, "זהו
אכן קונפליקט רציני. קונפליקט נורא בין המציאות האכזרית לבין
מצפון ההורים. תודה ורדלה, גימדת את הקונפליקט שלי. כעת אני
צריך להיות מסוגל לישון בשקט?
|
. . . רבקה נשמעה עצובה. מאד הייתה מאושרת לפגוש את המופלאים
ההם עוד פעם. את רות הג'ינג'ית, את צביקה הקפטן, את אבי - הבן
של רות הרופאה, ואפילו את הפרופסור מהחוג לתנ"ך. גם הוא הרשים
אותה בידיעותיו הרבות.
|
בשפת הגוף שלה שום דבר שייאמר לנו "היזהרו, על תתקרבו". לא היה
בו גם שמץ של פחד ותפיסת עמדה של בריחה מיידית. לא, היא נעמדה
מולנו ורק צפתה בנו ברוב עניין וסקרנות
|
אתם מכירים את שרגא?
אתם לא מכירים. חבל. אני מחפש אותו. הוא נעלם. פתאום. עד שעות
אחר הצהרים המוקדמות הוא עדיין היה כאן, אבל אז הוא נעלם לי.
הלכתי לחפש אותו במקום המסתור שלו, רק שהוא לא היה שם יותר.
נעלם ולא השאיר אפילו כתובת.
|
אין צליל לקולך
אין אור בעינייך
אין רוך לעורך
את חלום.
את שם.
|
אני זוכר אותה כמו היום,
כמו לפני דקה,
אני כמה אל גופה הרך,
אל פרוותה החומה
אל אפה השחור, הרטוב, הקר,
אל לשונה החמה המלטפת את פניי.
|
לו יכולנו לממש את כל האהבות,
והיינו מתרפקים על כל ההרפתקאות,
ולו היו לנו אין ספור הזדמנויות,
אז אולי בגיל השלישי, כבר היינו כבלויי סחבות.
|
רק אל תתפוס אותי במילה,
רק לא במילה בבקשה.
זה כואב,
זה לא חוכמה.
|
כשהלילה מגיע אל ביתי,
ואני לא רוצה להכנס אל מיטתי,
כי הצד שלך בה שנותר ערירי,
משרה עלי מין רוח שברירי
|
הלכת ממני אילנה
ככה באמצע מאי,
הלכת אילנה
בלי לומר שלום.
|
אני מבכה אותך מרה אילנה,
אני מבכה אותך, כמו אין לי מחר.
ארבעים ושתים שנה אילנה ביחד,
ואינך, והיכן אמצא לי נחמה.
|
ידי המלטפת, על ביטנה וחזה מתנועעת,
והיא באדישות מעושה, אינה מגיבה,
לא דוחה לא מצחקקת,
רק נחה בשקט, כמעט נרדמת.
|
יקירתי שלי, פרח צהוב נהדר.
|
והיה זה רגע שנוגע ללב,
ובכל זאת עמדתי שם כמו טמבל,
ונתתי לרגע לחלוף, ואני לידך,
|
רציתי כל כך , לראותך בעיניים,
לא בחלום, במציאות של היום,
לראות שוב אותך, מתוקה ושוחקת,
לדעת שיש, עוד טעם לחיי.
|
לכל יצור, לכל אחד,
דבר דבור על אופניו
וכל אחד יודע את דרכו
לומר ולהביע
את אשר בלבו.
|
רציתי לומר לך
בפעם הזאת,
רציתי לומר לך
ומילים לי אין.
|
על אדן חלוני עמדה ציפור
אמרה לי נכבדי חדל לצפור
רחוק מכאן שומם נמצא מצפור
ושם אישי תוכל לראות האור.
|
שוררי לי אהבה
מסוערת או רכה
על שיאי גלים גבוהים
או שרק עלי אדווה
שוררי לי שיר אדיר
אהבה של איש צעיר
|
כי לרגע כל כך רציתי, לרגע הרשיתי לעצמי לקוות, לרגע, במגע הקל
כל כך, כשאצבעותי עברו על חלקת צווארך בברכת לילה טוב לפני
שיצאת, וזה הכל, ועוד כל כך רציתי להוסיף וכל כך הייתי אסור.
מירי,
השינה בורחת לי הלילה. אינני מצליח להשיג אותה. תסתכלי בשעה של
המסר.
|
דברים שאנחנו חושבים, דברים שחשובים לנו, דברים שאנחנו לוקחים
בחשבון.
לעתים, אנחנו מרגישים את הדברים, ולעיתים אנחנו חושבים אותם רק
אחר כך
|
כיום, כחצי שנה לאחר ההשתלה, מסוגלת שרון לשמוע קולות סביבתיים
שמעולם לא שמעה קודם: מכוניות בכביש, מטוס בשמים, מוזיקה,
קולות אדם - מבוגרים וילדים, קולות מים זורמים, רחש הגלים
בחוף, קול תיפוף נעליה על הרצפה ונשימותיה בלילה במיטתה.
|
יונה המסכן בורח כל עוד נפשו בו. מה פתאום אומרים לו הקולות
ללכת להתנבא על חורבן נינווה (המזוהה כיום (בין השאר) עם העיר
מוסול בעיראק). מה לו ולנינווה לכל הרוחות, מה לו ולעיראק?
לבבל?
המתינו בסבלנות, הקשר עוד יימצא.
|
אז קדוש, אני מבקש לומר לך בעניין הזה: דחילק, למה לך לחוש
להצילנו בכל דור ודור מחדש? בכל פעם נס חדש, שאנחנו משלמים
ביוקר עד שהוא מגיע.
האם יהיה זה יותר מדי (אנושי) לבקש ממך לשנות את הנוהג הזה?
כלום אין זה מכוחך ומסמכותך להחליט ולעשות לזה סוף, פעם אחת
|
על הזנב שלי דרכו המון בזמן האחרון, וזה כואב, ואת יודעת, ואין
נחמה של ממש, אולי רק הקלה מהלחץ אפשרית. אולי רק אותה אני
מבקש, מחפש בכל כך הרבה מילים.
האם יש שערי חסד עבורי מירי? שערי תקווה?
|
המילה הכי פופולרית היום היא "חילול שבת". מהבוקר כולם מחללים.
שר הביטחון - מחלל, שר הצפרדעים - מחלל, החתול השומר על השמנת
- מחלל. ממש כבר אי אפשר לנסוע בשקט ברחבי ישראל בשבת, בלי
לחלל משהו. נורא. ממש נורא.
|
|
|
מרילין מנסון זה
כמו מרילין
מונרו, רק לא
ממש?
זאת שאהבה את
התל-אביבי...? |
|
