[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היוצרים המוערכים על ידי יוסי פקנהייםאל היוצרים המעריכים את יוסי פקנהיים
.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
סוריאליזם
At that moment he wept, and a single teardrop fell from his
eye - for at that moment, unbeknownst, somewhere in the
bowels of his soul, a bitter knowing had just formed.
Somewhere down there, he knew he had just lost...

...שגרמה לכם לשכוח לרגע ממדינות בעלות ברית שנתשו ואכזבו
אתכם, מאחרות שהשפילו ולעגו לשמכם, מהמצב שלעולם נשאר ונהיה
למציאות, לתחתית של החבית בה פעם הצלחתם לצוף ושעכשיו נראית
כמו הפיכחות שלאחר חלום שהולך ומתרחק, הולך ונשכח...

משל
דמיינו לכם את פיסת הבשר, שכל מה שעשתה לעולם זה להתבשל
ולהתגאות במופגן בריחניותה, דמיינו את ההרגשה האומללה שלה
כשחומצות קיבתכם הקולקטיבית מתחילים להשחית את הבחוץ הפריך -
אך - עסיסי שלה, מתחילים לגזול ממנה כל טיפת טעם וערך תזונתי.

זכרונות
ולו רק הייתי רואה, לו רק הייתי יודע את ההבעה האחרונה שעברה
על פניה כשעזבה, אולי הייתי מסוגל להתחזק מספיק בכדיי להיפרד.
אולי אם הייתה בידי מהות, משמעות כלשהי, מסר אחרון ממנה שיסביר
למה או רק יגיד לי מה היה בה אז בסוף, אולי הייתה יותר שקטה שם
בתוכי.

גיהנום
וכך הוא ממשיך.
השמש ממעל, הרוח הקפואה, האוויר הצלול הזה של יום קיצי קפוא,
והוא הולך בשביל.
הוא עובר עיקול בדרך, ונתקל בבן אדם. בעודו מתקדם לעברו, האיש
מחייך ומושיט לעברו יד ללחיצה.

היפרדות
והשאלה שבעינייך, כל כך ברורה, כאילו חרוטה ומדממת במצחך
הצחור, המושלם, האבוד, מפחידה אותי עד מוות - או שלא השאלה היא
מה שמפחיד, אלא התשובה שבלבי.

אינטרוספקטיבי
לא אחר כך.
לא איך הביצועים שלי.
לא שהיא לא אשתי.
לא שאני לא החבר שלה.
לא אם אני מסריח מהפה היום. כלום.
רק הנשיקה. לא תגידו צרפתית, אפילו.

ייסורים
הוא לקח את זה ותחב את זה לכיס הפנימי. הוא הנהן תודה, ויצא
אחורה אל הגשם, סוגר חזק את המעיל. הוא הותיר מאחוריו את האיש
הריק, והאמין הפעם - כמו תמיד - שזו הפעם האחרונה ודי.
אבל הפעם באמת.

וחלק ממני אומר זוכר, איך היית צוחק פעם על אנשים שנראים כמוך
עכשיו? איך היית אומר שהם עיוורים, ויום אחד יקרה להם משהו והם
יראו. ואוי ואבוי להם כשזה יקרה.
אוי ואבוי.

גן עדן
הרגשנו כמוכנים להתחיל מחדש.
המים, הגלים האיטיים והעיקשים הללו, מגיעות לי כרגע לשוקיים.
מעלה מטה, באיטיות חלומית.
מאחורי גבם השמיים ממשיכים להתבהר.


לרשימת יצירות השירה החדשות
כמיהה
הלכתי בעקבותיה אל גן עדן רקוב
שעיוור אותי לכל דבר אחר
וכשלא היינו יחד דעתי נטרפה
כשרק אני לרשותי ונשמתי לצידה

מקום
שחור לבן, כחול וכתמתם
האם שפוי או מסומם
המילים נשארות, אך משמעויות מתהפכות
למרות שזוכר, שכחתי את כולן

אהבה
הצרימות שבמנגינות שלי
ממלאות אותי עד להתפקע
ופתאום מופיעים הקרעים
והכל נשפך החוצה
וכרגע לא נותר אלא
לנקות ולאסוף ולנסות
לסדר אותי שהכל יהיה בסדר

אז ניסיתי לשכוח
ולחמוק חזרה פנימה
אל העולם הקטן
של אותו הדבר
באותו הסדר
עם אותם המחשבות המוכרות
ומצאתי את עצמי
מגרד את הקירות
וירד לי דם
והתקלפו הציפורניים
אז עשיתי שוב
וגיליתי שאני כן.

בדידות
כמו בקבוק שנשבר בקרקעית הים
והאוויר שמילא אותו בורח למעלה
והמים בלי רחש נוטלים את מקומם
כאילו האוויר לא היה מעולם-

ואז שום מחסה, שום מסתור
לא ימנע את מימוש האימה
החרדה המשתקת שבבטן שוכבת
ושולחת מיחושיה לכל קצוות הגוף
אוחזת בידיך ברגלי המיטה
הופכת רגליים מבשר לאבן
מרתיעה את העיניים שלא למצמץ
וחונקת את הגרון, חונקת את הצעקה
לאמא ואבא -

עצב
ולבסוף מתחיל הזמן שבו הכל נגמר
האיזור הורדרד שהוא התפר בין הראש לזנב
יושבים שם בחור או בחורה בעונג מיוסר
ומתקדמים אל העתיד בנפילה אל העבר

אהבה
כיסיתי את פצעי במיוחד בשבילך
הבסתי את פחדיי ונעמדתי לצדך
אהבתי את עצמי בכדי לזכות באהבתך
תגעי רק בלבי שלא ימות כאן בצילך

מצב
בואי תתקרבי אל נשמתי
כנסי אל תוך תוכי
תיקחי ממני כל מה שתרצי
וקחי אותי אל תוכך.

ג'ננה
להינתק מכל וכל מקול השאול שמאיים לגאול אותי
מחיי האקשן המונוטוניים שלי
ואם במוות ואם בחיים ההחלטה שרירותית ולא רלוונטית
אפילו אבסורדית מגוחכת
וההבחנה מיותרת

יחסים
מילים מתוחכמות, בהירות, כאשר הבהירות והחכמה דורשים לשחור,
נפלטות ריקות, כבושם על פני גופה.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
שהם עוד חולמים עצמם שלמים הרבה זמן, לעיתים עד סוף חייהם...
וזו תחושה נפלאה וחופשייה, עד להתעוררות.
ואז צריך להבין מחדש את המציאות, ואז צריך לקום מהמיטה,
ולהשאיר את שרידי החלום מאחור -
סופית -
שוב.

איננה.
הייתה - עכשיו איננה. במקומה חלל.
חלל במקום שלה.
באיזו זכות? איך זה היא נעלמה והחלל תפס מקומה?

אוטוביוגרפי
האם אי פעם שלת נעליך
ונכנסת לבפנים - איפה שלא מדברים
איפה שאין כסף ואין אקדחים ואין גלידה ואין בולשיט
רק מה שעל גופך העירום

והיא מסתכלת לתוכי, לבפנים שלי עם המבט המבקש הזה, לא מתחנן,
רק מבקש, כי למרות הכל היא יודעת בדיוק מה וכמה היא מבקשת.
למרות הכל.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
I talk to you.
I smile, I talk some more.
You say something funny.
I laugh politely.
We talk, I say something funny.
You laugh, guffaw, smile.
We grin silently at each other for a short while, creating a
short but pleasant silence.

הוא נשאר עומד לרגע, נושם עמוק, נרגע. ברוגע, בשקט, באיטיות,
הוא מתקרב בחזרה אל החלון, ומביט בה יושבת שם למטה בחצר הבית,
מאכילה את הציפורים.
כוס אמא שלה.
מי צריך אותה בכלל.
שתזדיין עם הציפורים שלה.
.

והאוויר, האווירה של הים והיבשה מתערבבים בראשי, מכאן התופת
המאכלת והמסנוורת, ומכאן השחור האלים והקר - מתערבבים, משכרים,
מתמזגים באפי בספיראלה של אדים, כמו כדור בוער שנורה ומסתובב
במהירות איומה שם בתוכי -

סרטים. כל הזמן סרטים. אני אפילו לא יודע להגיד מה ראיתי. שנים
עוברות ואני בסרטים.
אבל חיים זה סרטים, אבל זה לא. אז מה זה בכלל.
מה זה בכלל.

אכזבה
רציתי משהו.
רציתי משהו חם ורטוב.
רציתי נשיקה.
וחיבוק.
ורציתי שיהיו אמיתיים.




אל הארכיון האישי (17 יצירות מאורכבות)
"וביום חגיגי
ומהולל זה, אני
פונה אליכם,
ההמונים, פונה
בקריאות שאון
והדר, ומודיע
קבל עם ועדה,
במילים שיחקקו
בדפי ההסטוריה
לנצחי נצחים,
מילים שיזכרו
לעד ויזכו
לתהילת עולם,
מילים אשר..."



(ץ סופית, מתוך
נאומו לאחר שזכה
בתפקיד המשנה
לסגן גזבר ועד
הבית שלו)


תרומה לבמה





יוצר מס' 4234. בבמה מאז 28/7/01 20:49

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליוסי פקנהיים
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה