|
"שני דרכים היתפצלו בתוך יער, ואני בחרתי בזו שמעטים
פסעו בה, וזה כבר שינה הכל."
רוברט פורסט
"לעולם לא נוכל להיות בטוחים כי ההשקפה שאותה
אנו מנסים להחניק איננה נכונה,
וגם אילו הינו בטוחים בכך,עדיין היה זה רע להחניקה"
גון סטוארט מיל
כל כך הרבה מחשבות וזכרונות
עולים בנינו, על כל מיני דברים
|
בגן שפורח כל השנה
אנשים נחים בסוף המסע
בדרכם לארץ חדשה
|
הייתי פה, ולא הייתי
אתם מביטים עלי
אני מביט דרככם
|
בשדה גדול
צעדנו
יד ביד אחזנו
|
עוצם עיניים
בועות סבון מרחפות מולי
רואה בהן מה שאני רוצה לראות
|
מחוגי השעון החלו נעים לאחור
תקתוקם מהדהד בתוכי
שניה אחר שניה בקצב מתגבר
|
יושב וחושב על אותה בריחה
כי מה בסך הכול רצית
קצת אהבה.
|
רוכב על סוסי הקדמה
לעבר סוף בלתי נגמר
פסי זהב מלוים אותי
בדרך השחורה, שלי
|
נוסע מכאן לא יודע לאן
האוטו נוסע רחוק רחוק מכאן
|
הלב שלי המריא
אל השמים השחורים
כמו מטוס בטיסת לילה
|
אוגר טיפות קטנות
של חסד
בתוך דלי קטן
טיפה אחר טיפה
|
אדם פרי האדמה
ממנה בא, אליה ישוב
|
נע ונד, מאבד את דרכי בין החדרים
נצמד אל הקירות הלבנים
המתכווצים ומתרחבים, למולי
דוחפים אותי אל החשכה
|
מהלך בין הטיפות
מהלך בין הקצוות
כמו לוליין על
חבל דק
|
עומד מול המראה, רואה אותך
שיער סתור, עיניים כבויות.
זוז בבקשה אתה מפריע לי לראות, אותי
אך אתה בשלך, תקוע במקומך.
|
כאשר הוא בוכה
אני צוחק
כי בדרך כלל
אני זה שבוכה
והוא צוחק.
|
איני יודע היכן
נמצא
מי היא אותה
בחורה
|
בכל פעם כאשר אני נוסע במרחבי הזמן
קדימה או אחורה זה לא משנה
אתם מצטרפים אליי עם הזמנה או בלעדיה
|
ניצבים הם מולי
יום אחר יום
נדחפים אל מול פניי
אני מתעלם מהם
|
לאן הם רצים
הרי רק אתמול הם היו ילדים
|
כתבת לי מכתב
על נייר של שורות
שקראתי הדמעות
החלו זולגות.
|
מחשבות עפות ברוח
כעלים הנושרים מעצים
מתעתעות בך
|
מנסה לכתוב שיר
אך המילים בורחות לי
בין השורות, בין הדפים
מתערבבות בשירים אחרים
|
אנשים יושבים וחושבים
ומנסים לכתוב שירים
|
כל כך הרבה פעמים צעדתי, לבדי
בדרכים הלא סלולות, שלי
מצייר קווים חדשים במפות הישנות.
|
מפליג בים סוער
הגלים עולים
יורדים
וזכרונות צפים
ממעמקים.
|
שמים זרועים
כוכבים
באמצע תלויה
לבנה
|
הם עולים ויורדים בי
בכל פעם אחד אחר
משחק בי כבכדור גומי
מטיח אותי בחוזקה
|
יש אנשים חיים
יש אנשים מתים
אך קיימים כאלה
שחיים בחוץ
מתים בפנים
|
לילה וקר עכשיו
אני מתכסה בחלומות, ומזיע
בימים רגילים הם כמעט לא מבקרים אותי
אך כאשר הם באים הם עומדים בכניסה
בסדר מופתי
|
יושב מול הים מלא הרהורים
עלי ועלייך וקצת על החיים
ואיך לא הרגשתי, כיצד זה קרה
מעיניי זלגה לה דמעה קטנה.
|
שוכב במיטה וחושב עלייך
על מה שאמרתי ועל מה שלא
ודמעה קטנה מבצבצת בעין
ופתאום בא החושך הגדול.
|
יושבת בביתך
מסתגרת בבדידותך
ציירי את החיים
בצבעים
אחרים.
|
מעולם לא חשבתי לכתוב
אך הם לחצו עליי, דוחקים אותי לפינה
מנסה להתעלם ולחמוק מהם
אך הם התיישבו עלי ולא הקלו
|
חיכיתי לך ימים
חיכיתי לך לילות
ספרתי דקות
ספרתי שעות
אך את לא הגעת
למרות שהבטחת
|
פנסי לילה נידלקו
שמיכות פוך מכסות
רחובות עיר קרה
|
צוקים אשר השקיפו אל כחול
מתפוררים כעת, לקול איוושת גלים
|
ראש
מופנה לעננים
ידיים
נשלחות לשמים
מנסות
להאחז באוויר
|
השרב נגמר
הקיץ עבר
מתחילה עונה
חדשה
|
הכל נצבע באפור
לא מוכן ולא מוגן
הם עולים וצפים, מתערטלים בפניי
|
איך להגיד
או
מה לומר
לפעמים קשה
לפעמים מאוחר.
|
שמש מכה עליי
צורבת את פניי
מנסה למצוא מסתור
עד השמש
תעבור.
|
יושב בבית קפה חם
מביט אל רחוב קר
מטריית עננים
מכסה את השמים
|
הלב שלי פשוט נקרע
ואת עדיין
לא מוציאה מילה
|
מדוע ליבך דואב
מאין מגיע
הכאב
|
ברגעים של קושי
וברגעים של משבר
דעי לך
מלמעלה עלייך
אני שומר.
|
יושב בחדר ומדבר עם חברים
שהם בסך הכל ארבע קירות לבנים
|
זה זיכרון
ישן
אשר תמיד
חוזר
|
לפעמים אני חוזר
בדמיוני
למחוזות ילדותי
|
בלילות חשוכים
עת שמיכות חורף
ממלאות את השמים
אני נזכר, בך
|
איש לא יבין ואיש לא ידע
איך זה קרה
איך היא קיבלה את אותה מחלה
|
מביטה במראה
ושמה עלייך את המסכה.
|
כל החיים הם מסע
כל יום שעובר
כל חודש ושנה
הם חלק קטן מהמסע
לעבר הלא נודע.
|
הימים עוברים
לאט
השנים חולפות
מהר
|
הפנים והחוץ מתערבבים בתוכי
זה יוצא וזה נכנס
וציפורים נודדות מרחפות כעת
מעל ראשי, בשירה שאינה ערבה לי.
|
בתוכנו גרים בכפיפה
העצב והשמחה
היאוש והתקווה
השנאה והאהבה
|
עננים כבדים מכסים אותי עכשיו
מנסה לנפנף אותם מעליי
אך הם נשאבים לתוכי
|
אורות בהירים
מכונות מצפצפות
ועל הלחי הדמעות
זולגות.
|
האהבה הגדולה של חיי
הייתה לפני שנים
כאשר היינו עוד צעירים
|
האם כך אמור להרגיש מי
שאוהב.
|
זיכרון זה דבר די קצר
אבל תמיד זה מה שנשאר
|
רק לא להתעורר
רק לא ליפול
רק שלא ייגמר...
|
אנשים נפגעים אנשים נפצעים
ודם להם נוזל על כל הפנים
ולי יש פציעה בלי סימן של מכה
פציעה די כואבת וגם די קשה
זוהי פציעה של אהבה.
|
השיר הזה נכתב בשבילך
עם הרבה קשיים והרבה כאב
השיר הזה נכתב ישר מהלב
|
|
|
אנה פראנק היתה
היהודיה הכי
כוסית בגטו.
וואלה?.. לפחות
זה. למה הספר
שלה לא היה
משהו.
בני ומני, שני
אנשים שלא
יכולים לפרגן. |
|
