|
"האמת היא כמו ארנב בשדה קוצים;
אתה יכול רק להקיף אותה ולהניח שהיא איפשהו
שם..."
צ'ארלס סיגר
מבט עייף, תפילה אילמת
שמתדפקת על עיניים אטומות.
הרוח מהים שורקת נעימה
שהביאה במיוחד ומרחוק.
|
אני כנראה אדם שנכבה בחורף.
אני כנראה אדם ככל האדם,
אני כנראה נכבה, כנראה נאטם
|
בזמן האחרון אני כותב שירים קצרים.
|
בלילה ההרים הופכים כחולים,
ממש כשם שאני הופך שקט.
אפשר שהשקט זורם בנקיקיהם הדקים אלי,
|
תנודה.
ועוד אחת.
ספק תעופה, ספק שינה טרופה.
ועוד פעם תנודה.
|
גסה וכבדה, נחתה רגלו היחפה,
ותחתיה אנקת עלה עדין שנשבר;
האדם לא השגיח, שחרר מחשבה,
המקום בדממה התבונן וזכר.
|
הנה קשה היא,
גסה וצודקת;
צועקת-לוחשת בשורת יגוני.
|
להיות אתך בשקט;
אני מזמן במקומות אחרים.
|
הרוח שתק, באותו לילה חם,
הידע מה אכזר הגורל?
אם ועולל, הבטיחו ידם,
עיניי הגברים בשקט דמעו -
ובשקט ציפו אל הגל.
|
ילד מושיט לך יד,
ומבקש ממך לא לעזוב.
הוא סוחט את ידך ברעד-
עד שתחלוף הסערה.
|
ואותו התהום, מה טומן בחובו?
מה קסום המדבר הנשפך לרגליו?
חום אנרגטי, אצור בו בחול,
ואני שנשבעתי ללהט נכסף.
|
בין תמונות את פוסעת, נפשי,
ולא פעם שולחת ידיים;
אך הבד המחוספס היינו חד ממדי,
אפילו יהיה תאווה לעיניים.
|
כעת תלוש,
משולל שם וזכר;
פה אתחיל, כאן אגמור,
בין גבולות זמני אין מהות.
|
מה שנשאר אחרייך,
מה שפסחו מלותייך;
מה שהחבאתי מעומק מבטך,
הקיום שלי בלעדייך
|
אתמול בערב,
מישהי אמרה לי שהיא אוהבת לשבת איתי בשקט.
אני אוהב לשבת בשקט.
|
אני מביט סביבי באיטיות, מנסה להמריץ אל ראשי זכרונות, ובמשך
דקות ארוכות איני מצליח. אז נופלות עיניי על בקבוק בירה ישנה,
כזו שכבר לא מייצרים. אני מרים אותו ומגלה תחתית שבורה.
|
|
|
"למה לי
לקחת ללב?"
זה נכנס טוב
יותר לוריד, |
|
