תמיד הייתי פיטר פן..

בשבילי,לעוף חסר דאגות,היה הכל בחיים.
כי מה צריך יותר מזה?
כמה פיות שתמיד נמצאות על ידך..כשאתה באוויר.
על האדמה יש את האינדיאניות..
ובים..במימיו הצלולים,יש לי כמה בתולות ים שתמיד
ישמחו לביקור.
לא היו לי דאגות,חוץ מהפירטים האלה..וגם איתם זה היה
יותר משחק
ואז היא הגיעה.
כמו משום מקום,או לפחות מאגדה אחרת בכלל.
אתם יודעים איך זה..
שפתאום כבר לא מעניין אותך לעוף יותר.
אתה לא שומע את שירת בתולות הים.
ואין לך חשק לרקוד בפראות עם האינדיאניות כל הלילה.
רק היא מהאגדה האחרת,מושכת אותך לסיפור חדש.

בהתחלה נלחמתי..
מי מוכן לוותר על החופש? על הפיות הנפלאות האלה?
למה מה קרה?
אז הגיעה מישהי אחרת,אז היא מדהימה,מסקרנת,חכמה..אז
מה??
אני אומר לכם זה לא היה קל.
בכל כוחותי נלחמתי בזה..
נאחזתי בשמים,בקשת,בירח...בכל מה שהכרתי...
לא רוצה לנחות!!!!!

לבסוף..
כשהבנתי שאין מה להילחם..
זה היעוד שלי,
לכתוב סיפור חדש עם ההיא מהאגדה,לא עם בתולות הים או
האינדיאניות..
ובכלל אפילו לא קרוב לארץ לעולם לא.
(כן כן..זה הגיע גם אלי,הילד הנצחי)
כשהבנתי לבסוף שצריך להתבגר ולהפסיק לעוף.
נחרדתי לגלות..
שמאוחר מדי...

וכבר אין היכן לנחות.

אולי אולי במקום לצאת כל לילה אל אותה מרפסת של געגועים