|
נדמה לי שהתקציר בלינק המצורף יידבר במקומי
יוכי
יוצאת לחופשה ארוכה מבמה. אני מנחה שעוד אשוב
מתישהו
תודה לקוראים ובעיקר למגיבים.
הופ אהבה את חייה בכרמל, עיירה ציורית במערב ארצות הברית.
|
ואז, ככה סתם, בלי כל הכנה, ולא ברור לי למה, הבחנתי באישה אחת
מתוך קבוצה
|
פעם, כשעוד העדפתי את הסוף של סיפורי "היה היה",
|
היה משהו מפתיע אחר שמשך אותי לשם. לקח לי זמן להבין מהו.
הבטתי בחדר סביב. נקי, מטופח. לא גדוש מידי...
|
גם תנועת יד שובבה חברה
כדי לרצות
|
בבית נעול לשניים מסדרונות צרים
צרים על הריאות,
|
חוורו פניו ריב ישן
וזיפי זקנו - כ'אדלוויס' מושלג בזמן.
|
בגבור הרוח והסער
מתכרבל בך דמיוני
|
במלאת המרחב הדי קינות
ושירת אובדנים
|
דייר של קבע היית במשכן רגשותיי
|
בוהק פתיתי טל על דשא ירוק
רינות בחלל ובחול טביעות
|
ראיתי ילדה מצטהלת
מפזזת בין מחיאות כף
|
בערבה שלי יורד גשם באב
וחיוך קיצי מתחיל בסתיו
|
כשהבוקר מתחפש לערב
והשמש ענני אבק לובש
|
על מרחק הולך ונמתח
הולך ורחב
|
קשובות היינו לעולם אחר
נושאות עמנו ריק שחור,
|
קרב, קרב וטבול במדורה ואש
ורחץ בחול גלים, במה שיש.
בוא, בוא וראה צל"ש מונח לי על חזה
אדמתי מגדלת ילדים ואפר בפנים.
|
היום גם לצל לא היה מקום -
הקור החוויר צבע ושבילים,
בין מכוניות מתעופפות
נסתתרה בינתן של מילים,
|
לחוש רכות, של דשא למשל,
יובש חורק או רטיבות של טל;
|
מן הגומא הלכתי אחרי המדבר, אל קצות מרחביו
|
למולל תלתלי שער זהוב
כך להלך, עלם רך, ברחוב
|
לא, אל תוותר - המשך לאהוב.
אהוב כמו סתיו חובק קיץ עודף
|
על דרך ההר, כמו אייל, הרחבתי ראות ברגליי
חיפשתי מקור מים, בקשתי את אלוהיי
|
ביקרתי שם
מהלכת בין חרובים
|
עוד לא ספרתי לך, ילדה
על עולם ללא פיה [לרפואה]
|
סימן משם
ממרחבי ירק, מקצות מרחק
|
יונה חצתה ערב-שבת נינוח
גם פני אמי, ובני הנער, חיו
ביתי כפעם
|
האפירו שמיים נמכו עד מאד וצבעים מסביב
גונם עד-עמוק.
|
אודם משוך חמוץ וצל אשה [נאה] -
נשרך ברחוב, מתכנס לאין מוצא.
|
שלהי ימיי מרמזים
שנות מיתה ימיהם תמים
|
כאשר הרוח חולף בשערי
אני יודעת שוב
|
תלויה על כל מילה אוחזת בכאב הבטן שלה
את עוד שם
מקנאה
|
בבא-סאלי עבר דירה.
גם אני.
|
אפור. רקע אפור.
שמות רשומים בחלל
|
ציפורים שרות אל הדממה
- מתנצחות אולי -
|
כמו אצל לאונרד, חיי השניים הפכו דחוסים להפליא
אבל אמשיך לחייך אותם
|
יש הדר בזקיפות העץ המת
תום בזרועותיו הקוראות לחבוק
ולשדו מטייב אדמות.
|
יצופו ימי הוריי בביתם
שלפני המלחמה
|
שולי צבע בחיוך אביבי
שבילים צרובי שמש ועודף אור
|
אבן-הסלע שלי
נישאת על רוח
תלויה כשמש וענן
|
מה חלום אבקש לי, לעצמי
מה אבקש
|
אתור, אחפש אחריה -
צקלוני אסיר כי מלא
|
נגזר אז צום, נפערה קיבה -
לריק, אתה יודע
|
כאשר פסנתר כינור וצ'לו פורטים לי מנגינות
כאשר צ'ייקובסקי מטייל בכל חדר ופינות
|
יוכבד
על שם סבתי.
לא הכרתי אותה, לא הכירה אותי.
היא נותרה במישרפות
|
שכבה ועוד נדבך של שתיקה
מהדהדים
|
בחוזקה ובכוונה גדולה
קראתי שמך
|
אז מה אם בא לי להתפדח
לא מכירה את השופט
גם לא את הדרך לנצח
אין לי נושא או אפילו דיין
|
והדקות נרעדות לשעות
חתומות בכתובת דחוף
|
על הגדה מלוא קנקני נותר -
בצקלון כבד.
|
אחרי הכל
כשהגוף שוקע תחתיו
|
בחדר בו מצקצק המזגן
ומוחי שם כמעט נירדם
|
איכה ארכך לך ילד קטן
את חיבוק אמך המאובן
|
רחב חשפת ערוותך ברבים
וגם אני את ליבי במילים
|
וטרוטת עיניים תגדלי
בנפש עורגת לנימת שינה
|
בין שדות השלג
לגני העד המאובנים
רווינו עדן
בכל אירוע ומפגש תמים.
|
כאשר יהפוך
נמר חברבורותיו,
ים ישוב מזעפו
וזמן יבוז לשתי ידיו -
|
היום הייתי איתך, רבע שעה,
הכל היה נקי סביבך אבל
|
במכחול טבול במים ותכלת
אצייר לך מילים
|
אחר כך הוא התיישב על זרוע השעון
והזמן הפסיק לזוז ראשו בקיבעון.
|
כי בתרועה גדולה אקרא
אל אזנכם כרויה
|
אבן על פניך ושקט
כמנגינה שובתת.
שקט -
שונה משל אבי השתקן
|
מאז הפכתי לאם
הפך העולם מקור השוואה
|
לו רעות היתה בך
מעט רוח
אפילו הבלים,
|
כשחלילו של זאמפיר ממריא אל "אן יידישע מאמע"
שבים אגלי הטל מן הכפור תלויים שקוף בנשמה
|
חסרי פנים ומחפשים
אתם בי, אני בכם
|
אני זוכרת ילדה שנעה בין חול לקדושה.
בחול למדה לעמוד על שלה, להזדקף גאה
בקודש נתבקשה לצמצם קומתה.
אני זוכרת ילדה פורצת מתוך עולמה
|
לא עצרו את הזמן
לא פסקו מלכת
גם אם אין מצביע לאן.
|
דמדומי נפש תעוקות עולם -
עלוקות של בוקר מקרי .
אי-ידיעה, חוסר הכרה -
|
רק בן שנתיים
אז מאין הבושה הזו
ומאין האהבה.
רק בן שנתיים
|
בדיעבד לא ידוע אם היה לי לחוץ
אם ניסיתי לרוץ אם הקדמתי דבר מה
אם הייתה מטרה.
כיום אני לא בטוחה למה היה נחוץ
לנוע אל מחוץ - מחוץ לפרובינציה
מחוץ למשפחה.
|
בלבם של שטיחי גוונים
חרצית פרג וסיגלית
|
התעטפתי בזרוע אחת
שניה הנחתי מראשותיי
|
אני זוכרת את הדרך בינות הברושים
את צלם המאיים או המגן לעתים
הדרך העולה
לבית ספרי, צור זהותי
|
אכן היה שם משהו מיוחד
כשגיששנו אל עבר הערביים
כשאחזנו בדמדומים בשניים -
לרגע היינו אבקנים
|
עוד אב כמעט חלף
אלול טרם בא
|
שוב הוא בא ענק כרות מיער עד
נשען על קצה בניין - יתר של בד.
|
הבטן מתנפחת
מעוד ועוד מילים שותקות
כמו בלון מתוח
|
מתחת לשמיכות
עמוק מתחת לשמיכות,
|
כאשר אדע להשתרע
כל אורכי על מצע אבניך
|
עוד אשוב אל טבורה של פאדואה
ידי תאחז ביד סקרנותך
ואביט בה עם עינייך שלך
|
ואצחק אותך שנית
דומעת בלי הרף
|
בעור שיניו נחלץ התם
צלו בעקביו מוכתם
|
הזיכרונות המשייטים בין סמטאות וסיפורים
ובין מסגד לבית תפילה שדרות עצים ואפלה
|
זה שנים אנו נפגשים כך:
אתה
לובש פושט מראות
ערסל זיכרונות
|
כאשר הצלילים בוכים את נשמתם מעלה
נמסה הרוח
|
בדמדומי אורות
וחצוצרה צרובת עשן
|
הנשמע אי-פעם שעט אין סוף
רעם בלי קול, ציוץ בלי עוף?
|
נצנץ כוכב
נץ-נץ נץ-נץ
רד עלה, עלה ורד
|
חתונה לבנה עם מכנסיים
צמודי גזרה - דקה דקה
חתן עם מטמון
וזיקוקי נשף משמים
|
בעומק הכחול
אחיזה לי אבקש
|
בתמונות נחשפות ירכיה
מבטה מזמין
אל חמוקיה
עקב גבוה לטביעותיה.
|
ברווחים בין נשימות החיים
אשלוף ממחבואן את עוצמותיי
|
עוד לא הייתי בבודפשט
אבל רציתי להיות שם איתך
|
ובאו, הצטרפו גם ההכרות כולן -
ארחי-פרחי נרגנים, רוקעים קולם
בסטפס סואן ואלגרו טיקיטאם
מסעיר תאים
|
ערפל מצעף אם ובת
במסע מסועף
|
בקצה סולם החולמים, ממש מעל ראשי,
בני תמותה בתפקיד אלוהי - ללא מורא
|
במקום אלה
ממוללת עלי אזדרכת
|
סקסופון עצום עיניים
נשיפת בריטון לקרביים
|
אנשים בתנועה
קפאו לפסלים:
נציגי אינקה על הקיר
במסכה אדישה,
|
מלל דביק מדבש ניגר
נפתל מתקתק חלק
לאוזן מתאווה
ולישבן.
|
וכי תשאל רוחי נפשה
מרגוע בך תמצא.
|
יישור למכשול ולגיבנת
- עד הערב -
עת שמיכת אובדן מושכת
וכר נוצות עוטף דמעות.
|
גולה כמו הגר למדבר
באתי 'ארץ נחלי מים'
|
עתידים היינו לראות
עין בעין
פריחת עונות פריחת שירים
|
בערבה שלי יורד גשם באב
וחיוך קיצי מתחיל בסתיו
|
ריח דשאים, עלי עצים ממורקים
ריח אדמה אחרי הגשמים.
כלב פשוט צוואר מיילל כמו תן
נחיריו להריח מבקשים.
|
דברים ששכחתי תחושתם
נטמנו עמוק בתוך עצמם
|
"כבר ילד עשירי, כן ירבו"
ענתה ריזל מירושלים
|
אני כמו דג דברן
- אולי דולפין -
|
כי יסער עלי עוני רגשותיך
ודלות ימיי אחמול
|
שעה שכל פיסת נוף התרחבה בעיניי
מתכנסת עמוק אלי,
|
עם עמוד שדרה רך
ודבק ניגר, גם כשאין לאן
השבתי ללא קול:
כשנותר לא כלום
|
תנועת אט אט
קצת לכל רגל
מצד לצד
|
בתחנת האוטובוס מול בית החולים ממש
או באלכסון למשתלה וחנות המתנות
|
הולך אדם בדרכיו
והם מהלכים עימו
|
עולם כי נעמד
חיוור פנים, מכנסיו מופשלים
|
כשהריק ממלא כל פינה
קמות המחשבות ונופלות חסרות אחיזה.
תשה החיות - כחתולה שאך זה רדפה
אחר בדלי זנבות - חשה רדופה.
|
צבעים עזים, בוהקים במסגרת
|
הדודה שרה
כך מצד לצד מדדה הייתה
|
זו הארץ מפתלת דרך
בין צוקים והררים
|
ואני עם מי שאבד
לא באה בי רוח דך
רק רוח הודיה על כך
ועל היש - ביתי החי
הקיים והמיטב.
|
לסבתא שלי הרבה רגליים
שתיים רגילות
ארבע מתגלגלות
ושלי שרק מביטות
|
כשאני מרשה לה
היא באה עדינה
|
אנשים חורטים בה סימנים
את רובם היא מעמיקה לשבילים
|
את נראית נפלא הערב.
עת לכבות את האורות.
|
רוח מבדרת עליהם קליל
והם משיבים רוח
ובוכים טיפות שרף
מעין שחורה
|
בצד האפל של השמש
מפלס דרכו בינות עבים
נאחז ירח
בקצה זרועות עצים
|
שעה תמימה ניצחתי את עצמי
מהלכת, מתחבקת עם המים
|
אזני אדם, תככי אשה
מלכות שתויה וחבל תליה
מהלכים בתהלוכה.
|
הכליזמר עם הקלרנית הטלית והציצית
מסלסל קדושת נכר אל רומו של העולם
|
חכי, אמר הראש, הכול נראה כה חמקני
ולא תוכלי לפרוש, לפרוש כך סתם ופסקני
|
אנכי בת לארץ חמדת אבות
מתכבדת להדליק משואה זו
|
פגשתי בו באחד הרחובות
[נמוך קומה, בגדיו תואמים
לעולם של היכלים אחרים]
|
היום חלפתי על פני נער
שוב נוגעת בתחושה
|
גם כשאני עצובה
מרצד לך הנר בעיניים, מחייך תמיד -
אורו לי חיבוק וחום של רדיד .
|
אז נפשקו השפתיים, נעצם המבט
פקו ברכיים והלב רך מאליו
|
בין פליטה להחלפה
בין חיוך להסנפה -
עיניים מבינות
לחיים רכות
גרגור של הנאה.
|
חסודות זנו שנים
עד כרס מלאה
בליסה אחר בליסה
|
דימיתי כי וודאי שכך הוא -
שכח מדוע סער, מדוע נסער
|
מגיר חייו ורצונו סביב
טיפה אחר טיפה
|
הקשבתי לשקט ששקט היה (שeשaקeט)
לבדי בביתי - ביתי בנמצא
|
ראיתי סמלים איקונות ודגלים
ראיתי תינוקות הרבה בלי עתיד
פגשתי מיני אדם ואיידס יחיד
מה הטיב עמם? עימנו? - המתים
|
דומה שהזמן נעלם לנו
במערבולת של אורות וצללים.
אבל עכשיו אפשר לוותר לו קצת
לזמן - שיצלול, ימריא, למי אכפת
|
מגע של חשכה ונגיעה גנובה
עתיד מבטיחה -
|
השביל עוד מוליך לאותו מקום
פוגש אותם הצמתים
|
מצאתי שלווה
אין צליל לה אין צבע
|
לעולם אין השקט לבדו.
ציוצי ציפורים יש בו
רשרוש עלים
נתזי מים -
|
הידעת כי בזו העת
במות אחיך חללים,
|
כמו אביב פרחים צמאים לגדול
נובטים זרעי שירי ברעד קול
|
כשהייתי מאמה-תרזה
רציתי להפוך את המדרגות על ראשן
|
כשהאלמון מפיץ ריחו
כל גאוותך בחינו
|
אל חלוני משוררת
בת כנף נחמדת
זמרת אבות ושגב
כתחינת שלום לו יהי
|
אימצתי אהובים
כמו חיבקתי ילדים
כמו היינו סבך בדים
מפותלים
|
שלכת אדומה,
בלוז אמריקאי,
שירים של בזאר צרפתי,
אישה ממוסגרת לבן
|
הכנתי לה מקום בחדרים, כמו לחשובה באורחים
|
חשנו ובאנו מראשותיך
נחנו איתך לחשנו שמך
בנרות
בפרחים
|
אני אם כל חי
חבה לך את חיי
|
אשה מצאתי
בסדיניה מוות נוחמה
|
בורותי הולכת וגדלה עם ההכרה שלא ידעתי עליה
אלא את מה שראיתי מאז ילדה אותי
לתקופה בה אין שואלים ואין מתערבים בשיחת מבוגרים.
אצלנו לא סיפרו, לא פרטו - ואני לא שאלתי כי לא ידעתי איך.
|
המטוס מכוסה עננים
פעם מתכרבל בם
פעם מציץ מתוכם
ולמטה למטה
|
חיק אהבתי מלא שגב ילדים
שתילי חלד קטנים בבית אהבתי
ורוח מטר סער ומילים מילים.
|
ואם הבטלה לא תכניע
יתקבצו זהיר זהיר
ובעדינות
כל קרובינו החסרים
|
בלילה התכווץ החתול
מיילל בקול קט של לילה
|
כיווץ הבטן
רגע לפני התהום
|
נדריי מעטים. לא רבים נדריי.
בודדים.
חפויי ראש - שכוחי תוכן ואל.
|
רתמתי סוסים לדובה הגדולה
ודהרתי על שביל החלב.
כרכתי כוכבים לשרשרת אחת.
|
מבין החרכים והקירות
מכל חדר גומחה וכוך
הגיחו ימי אבירות
|
גוף ומותן צר מושט
שת מובלט אל נפש מר
|
בוקר הוקרב לטובת צהרים
ערב ניסה לגאול שרידי הנאה
|
לכל חי, לכל מת, יש יום שמגיח
בזכות -
|
ראה דם זב מציפורניי
הנאחזות בזיכרון
בחום היותך בחיי
ביומי, בהיותך לי און
|
לא אשכח את היופי הזה, היחף המושחם
שלח בו, בוהק וחם, והדו לי לוחש מותר
|
מחר נגלה את תחושת העפיפונים
|
אף שלא אדע לברור צליליך
אף שכבר לא אדע ביכוריך
|
ילדות לו היתה
וודאי היתה נזכרת
|
בגן האבנים טמון ילדי
ילדי נטמן בגן
נטמן עם אתמולי
עם חיוכו החם.
|
אש ותימרות עשן שמונה ימים
שמנו נתן
ואור מכלה בלי די.
|
עוד נגלית השלווה מעיניה
עוד אוחזת תנועתה בשולה
|
בין שעשועי אור הרים וצילם
ללהק עורבים דואה לצידם
|
בין כינרת לירושלים עוד נשמר הזהב
רק האמון חרש נשחת
|
כאשר ייפתח החלון
אל תהיה נשמתך עוזבת
לכשאפתח ולו רק סדק
אהיה ודאי עוד מתייחדת.
|
ילדה הייתי וגם עלמה
חלום חלמתי, חלום אחד
על אהבה -
אהבת אין קץ עם מיועד.
|
מן החוף, שם הים לוטף ונסוג
זוג עולה, מזוגג עין והלום חלום
|
בלרינה לבנה על קצה בוהן-סטן
במרכז במה עם אור של קטיפה
|
על שגואה הכימהון
ואין בי תושייה
|
שער ומגדל ברגליים פשוקות
בולבאר בריח סמטאות
|
לכל יום מנגינה משלו
כל יום מתנגן לדרכו
יש שאני נתקעת עם מנגינה שחלפה
יש שאני זורמת עם נעימה צורמת
|
בבוא הדרך צופייה אל מרחבי מדבר
סרוחים למרגלות כיפה, בוהקת רז
פניה בר, גרעין בקרבה,
|
רושמות אופק חדש באי-שם.
צמד עשן לבונה ומור (ashen)
כל בלוטה מסמרת עור
שיח עיניים חודר עמוק.
|
עיני תכלת מסתמקות
עם מחזור טיפות
ראשונות.
לא יודעת אם לעלוץ
|
לא אשת חיל היא -
סגולותיה לא תדע.
|
אמרו כבר לפני, אולי -
לאהבה יש ריח
|
תמונה כמהה להתיישר.
משאית נוסעת אחור
|
לא פול ניומן, גם לגמרי לא פחות
- אפילו גבוה ממנו -
|
לא צרו עליי רחובות - שייטתי בם אל לב ים
לא סגרו עלי סמטאות - אל כוכביי חברתי שם
|
מה נוקשה צלליתה בהולכה ראשה נישא
|
הגב שובת והזיכרון,
פגם מולד,
מתכוץ עוד ונחלש
|
לגעת ברגע
לתפוס את האווירה
|
תינוקות צומחים בשקט
בשנתם, כך אומרים
|
הקומות במחנות. שתיקת האנחות.
העור מתקפד לי חודים חודים.
והנשמה נחרדת בתוך הסורגים
|
בשחור יריעת אוהלי
נטועה תחתיי ראיתים
|
כאשר בדידות לובשת מדי סגריר
דומה שכינור ואלט נותנים דמם בשיר
החיים הם ערימות בגדים לפי מידה
תמונות באלבומים ותמונות בקופסה
|
אני מכירה אדם
שאין חלון לו בחדרו -
|
כי יהודים היינו מאז פרעה במצריים
מסדרים אנו בכל יום ויום
|
משייטת הרוח ברחובות
על מרצפות אבן בין הסמטאות.
|
באין מילים מתירות חרצובות
באין קול - כי מיתריו אגודים -
|
רציתי ללכת
ונבלמתי ברגליי הממאנות
חלף אימצתי
מעטפת מחוררת לבאות.
|
ומים עוד זורמים
לפעמים גם - גדות
ובשמים כוכבים
נופלים חלקם
תלויים חלקם
|
כן ציור או כן תווים
רגעי חישה וזיכרונות
|
טאטע טאטע בכה השיר
מביא לפתחי את אבי
|
חייבת ללמד
אפילו מהספסל לראות
|
תנועותיך רוך מגע של כחול עיניים ענוגות
צפיתי בן צפית אתה
|
מרוקאית - מצד שכנה
גם לובית גם רומניה
|
קול המוסיקה. ברהמס. צ'לו - ג'קלין דופרה. מגירות פתוחות.
מה עושה כאן ריח התרופות של אמי? ותמונה על גלגליות
וחיוך מתרחב עם הזרועות.
|
אורות חוגגים לסירוגין
כאן מתקנים
כאן משפצים
|
סהר סחוט מפהק
פיהוק זקן חסר קול
|
לא, לא דיבר אבי לא הזכיר
עבר, גם אמי שתקה כמו נגמר
|
בין מוסיקת ליל לפיה
נולד רומן זעיר
|
חתונה מלכותית
אנגלית למהדרין
שמלה, פנים קורנות
- אגדה.
|
מלים אשיר תחתי
ממרחק אגע באותיות
|
מחר ודאי תבוא השכחה
מעוטרת שם תבוא יימח שמה
|
על החיים בלעדי חשבתי
על אי-היותי חשבתי
|
ביום של קור או יום אפור
על הגשר לשום-מקום
|
ילד צנום בקצה המקהלה
נושא כנפי מלאך על גב-סלם
|
מן המראה ניבטת היא
כבדת מבט וסבר
קשת גוף גזורת שיער [לבן]
ראשה מוטה באלם
|
הם יהיו עדנים אותם אביא עדיך,
זיכרוני החדש ומנחתי לך
|
בקומה שלישית מצאתיך מונח -
יודעת כי לא סביר שאתה נח.
|
כמו בכבשים הוא חתם בי מלים
|
צללית קעורת גב וקו
שערה אצבעות בכוון הרוח
|
ולמה לו לחשוב עלי
גם כשאני זעקה?
הן העולם הוא אני - ואני העולם
ואם אינני חושבת על עצמי
|
נפגשנו בשדרת האבנים
בקצה הרחוב הרביעי משמאל
|
לא זוכרת אותה מניקה
אבל אני עוד מחפשת
את רוך שדייה מגע עורה -
באוטובוס. בתוכי עצמי.
|
שניים, אולי יותר, חוברים לעט
בזמן אחר
|
מאוזן לאוזן. אינטלקט בדיאלקט יקי -
שיחה זורמת לצד אחד - מה
חיפושית זבל חצופה מחפשת
במרכז המעגל?
|
שבילים
מספרים פסיעות
שקופות.
|
במכונית לבנה לשניים
שער נשמט על תכלת מבט
|
לא. גם לא אצלול, אף לא אזחל
לא אחפשנה עוד בכלל
|
היו שם מלים, תלויות
על מאורות זוהרים
|
ממרחק הצלבנו חוטים
צרנו דיוקנאות וצלמים
|
שוב נגעתי בטעמו של מרצפן
מר-מתוק, צופן תחושות
חופן תנועה, פנים, חיוך נושן.
טעם של ילד, נער, בחור -
בבת עיניי, כמובן.
|
משהו בצלילים המתמשכים באגביות
מפכה בי מעין ממנו אשאב, אליו אשאב.
|
מתוך השתיקה דוברות המלים
את קצות מהותן
|
מתי אם לא כעת
כשברגע של חטא
|
צוואה שבעל-פה
הראשונה שהותיר לי אבי
היא מותי הראשון.
|
להפשיט את הרוח
להתפשט איתה
|
עזבתי. חדלתי.
מה לי אקדיח מילים -
הסבר מכווץ בחלקי משפטים
|
עשיר היה הלחם מרחוב ג', ד'
בימי ו' לקראת הצהריים -
|
פגעי מאורות - חמה וסהר -
גדת ים, עונות, גיל ואפולו תם.
פגעי אמונות, חצאי טפלויות
עומס איסורים, דעות ומחלות -
|
לא בודלר, לא מטעני תור הזהב ירוממו נפש
|
משולש עם קדקוד במצח - צעירה.
פס קמור דקיק, לפחות בקצה - זקנה.
אפשר כמובן גם לפי הידיים, אבל הכי חשוב ובולט
ההבדל בסוגי הנעליים ועומק טביעות הרגליים.
|
נעלים במגרה זוגות זוגות
כמו מסדר של זיכרונות
|
נרדמת, ידעתי טרם ידעו כולם
והלכת עד בלי די - כאן הפרק תם.
|
מה קרה לכלב ולגבירה
באדום ובנעל עקב דק?
לכוס יין גבוהה, בלוז-קבר[ט]
תלבושת יוקרה, יחסי גורמה
תכשיט פנינה ומבט מוצנע?
|
כשארוס נשף בערפי
קווים כחיצים, חיצים וקווים
|
במשקפי מרחק-הזמן
לארך-טווח, טווח ועמל
|
"סברי רבנן"
מפת שולחן
"לחיים" בלי יין -
|
חרף המרחק בין ארצי לארצכם
|
תווי גווה זוקפת מול תווי פסנתר
מבין אצבעותיה הזוהר זורם
|
בצהרי היום
בסמטה תכולת פתחים
|
על גדת המרינה בבית קפה
דעתו על שדיה פזורה
|
בגן הציבורי חייך תמסח
מעל ברכת ירוק וצחור שושן
|
כאשר מהל הרוח עב וחרס דיצה ונפש דאבה
כאשר מרחבי שלגים נשא
|
שוב תבוא חמה עד צאת יומה
תשוב עונה מפני רעותה
|
שוב נקבר חיוך,
גלגול של צחוק
וריש גרונית,
|
כשקרוב רחוק הופך
והרחוק כה מתקרב
|
על רציף הרכבות עוד שומעים למרחוק
רואים עד קצה תהומות
|
לגמרי במקרה זימנה אותי השירה.
מילים חברו אלי לגמרי במקרה.
אין זה משנה למה, אל תשאלו ממתי.
|
ברחובות מחייכים חלונות ופרחים
|
אל בוקר שבת לרוגע
של אור וקרן לוטפת
|
ושוב השילו עצים את הסתיו, בעירום מצפים לסנטה קלאוס
לאותם צלילים ושמלות של חג
|
באור אחרון של ערבית
לאוויר שוב ריח צעיר
|
כמו טביעות רגלי השירות על דייונות המדבר
טבועות ברוח זמן עבר;
|
עיניך עוד מחייכות חצי קופידון
|
כל שריר וכל איבר
מקצה הבוהן מקצה שיער.
|
"ירושלים הבנויה - כעיר שחוברה לה יחדיו "( תהלים קכב 3)
|
הבוקר נתערפלה חזות ההרים,
בצידי השביל רטטו עלעלי ההדסים
|
סילקתי כמה אבני חצץ
מעט קוצים, מוקש או שניים
|
על הר חכליל
בין קרניו של אלהים
לבין מכרות הנחושת
|
לעלוות הצאלון פריחה.
בתוך החצר תקתוק מצלמות
תחתיו תיירות ענפה
שני בלחייו
|
על רגל אחת אכתוב
על רגע אחד
על צעקה אחת
ששמעתי מפי
|
עם הרוח קליל נושבת
שב לו סגריר של סתיו
עם הרוח שרך חובקת
תם לו הקיץ עכשיו
|
תחושותיי יצאו במחולות
צהלולים וקסטנייטות
|
כשהתפוח נפל מן העץ
נתבהלו הציפורים
עוד טרם קול נפץ
וכשהתלחשו העלים
|
נזירי על רגל אחת
דחלילי פורש זרועותיו
|
ינקתי עוד מים מאדמתם
מזון לדרכיי.
|
אחרי ערב של צבע ומופלטה
ובוקר תקריב עשן בכל גבע (עשEן)
|
הגומא זוקף קומתו
מתריס ללבנה,
|
עשור.
כבר עשור - לא יותר, לא פחות
עת לבדוק את המצאי,
|
עת דמענו בשפת הוריי
נפעמים מכול הבלוז הזה
|
בין אדי קטורת לעשן
משילות צעיף
חושפות גופן -
|
יש לנו טביעות גנטיות של תקופה
|
אפגוש אותך לצד הדרך
בבית קפה ושעה של בלוז
|
הפעם בישר החצב
את שובו של גלעד.
הפעם באיפוק
ננשום את בוא הסתיו
|
הכול זמני, מאוד זמני
כמו גיאות כמו שפל אצלי;
רך ועניו זרום נא איתי
מחר אגמול לך אני
|
מצאתי לי פיסת מדבר לחיות בה
הרחק מחיי ארץ-אהבתי המשתנה.
ברוב חוצפתי, נוח לי באקטואליה שלי:
דשאים מוריקים צלילי ממטרה
קולות ציפורים נכדים עולצים
שיח תרבותי, כתיבה
|
אם תראה שפתיי קפוצות
בגדיי שקי איברים
ועיניי דהויות מבט;
דע כי מלאה בטני מילים
|
ילדון עגלגל שני בלחיו
תלתל זיעה על מצח זב
|
האוכל לחוש אותך
צחורה ומרגשת
- בוכה את המורשת -
|
עד קפריסין רחקת לומר לה שלום
והיא, שערה אדום, להטה 'להתראות'
|
מגודרת בסייג של תיל
אגרוף אגודלים מרכזו
פוצע אדמה ושמים.
|
לבית בסוונה הזהובה היתה תקווה מאחוריו
תהייה לפניו וקסם היה בתוכו -
|
מנקבות עיניך חידודין
לשונך שיופים לוטשת
|
הן לנו ציץ-פרח, חול ואבן אין-ספור
לנו הכוכבים והשביל וההר
|
דומה מעמיקים קמטי המדבר
וגלויים עורקי אדמתו הצחיחים
|
שרידי יתדות ותיל
ובונקרים על הצוקים
התכווץ אז הדרור שלי
מחשבה רדפה רעותה
|
לו יפי הטבע ועושרו -
הרים ויערות, רוב מים
|
ועפיפון קטן אי שם
עם רוב מלים וצבע חם
|
הו קרידה, פאר חמוקייך גנים מעוקלי קווים
פינות עגולות מול חוד צריחים מעוטרים
ושרידים של בין ימים.
|
לא היית רותחת בי, רחש לא רשפת
בית לא מצאת לנעץ טפרייך
|
ראשי מטריות בצבעי מחול
קולות ילדים גופות עירומים
וחם בחוץ וחם אצלי בפנים -
|
וביום ההוא קרעה זעקה
הבלי עולם -
|
ברחם הפכת הפוך ושוב
להישאר או שמא לוותר
|
היה זה רגע של כניעה
לצחות, לסביבה ירקרקת
רגע של שייכות
חומקנית, זחוחה.
|
רני צפור בשדות החלד, שיר של הודיה על אלה
ושאי עמך ברכת תוחלת
|
רק בבית אחד -
בית ככל הבתים
|
לא פעם אתהה לאן נעלמת הרוח -
הרוח הצעירה, הרוח שבנשמה
|
עת חרב שלופה מנדנה
סרה הרוח מעלי
|
רחוק מההתרחשויות, מהסמלים והאיקונות
לא ידענו עיר שקפה 'כסית' בטבורה
אפנה, תיאטרון, מכוניות ובתי קומות - נשמתה.
ספרות הייתה שיעור. קריאת ספרים - רק שיעורים.
ידענו ים, חול, מטקות, מכות וכריך גן-עדן בסוף.
|
כה יפים הם בדרכם לאושר
או שמא האושר יפה כמותם -
האחרים רק חותרים [לבדם]
במשוט שבור לאופק חומק
|
רעם מתגלגל מבעית את פחדיי
מריבצם, ואני מנסה לשוב
אל הרגע שלמרות הסערה:
זהו רק הקור
|
שביל מסומן טביעות עבר
ריח שלהי שרב
תחילת סתיו
מעט כוכבים
|
שוב תשאנה ידיים קטנות
פרח ונר-זוכר עדיך.
|
ככל שתקרב - עוד כף עוד נמל
|
הנה שבה ילדה
אל שבילי ילדותה
צועדת לאיטה
מובילה פרי-ביטנה
|
אף פעם לא הפריע לי שיש לי שני אבות
אז למה אני בוכה כששואלים על אבא -
הביולוגי שלי, וזה עצוב לי נורא
|
את פשטות השירה היא חיפשה
זאת אמרה, וזו שטות גמורה
|
ריחות פרחים מסמנים לך שביל
בין הנרות הכבים.
|
זו אני טובעת בימיה
סער-טבעות-רוח-אלגיה
|
בכל פעם שאני מחבקת במילה
צץ שמך
|
מברשת נוצות מלטפת
אבק מדברי.
פרחי ואן-גוך
מבדרים גרעינים.
|
דמותך התאבנה
ועודי שחה לך
|
צרימת המסור החותך את היום
הדהוד הנפילה של בדים וזרועות
|
הומים צליליו אל
השמיים.
שמור עלי אלי מאחיי
יקודי העיניים.
|
התזמורת מצטרפת
ואיתה ילדה קטנה
עם סרט קטן
שמלת מלמלה
|
פרשתי כנפיי עליהם, לרגעים
לרגעים התכנפתי בתוכם -
|
המים רוגעים היום
דגה בכל הכיוונים
הכל שקוף ומשתקף
גם השמיים
|
שם פטפוט של ציפורים
בקולות דקיקים
|
צמצם נפער מקפיא נקודה בזמן.
|
כשטבלתי בך
אותות וסימנים,
|
הוא חזר השועל
אתמול הוא חזר
|
לא זהיר לא מדוד
זניתי אחרי תחושות
|
כוכים, כוכים, אומנים וטובין
צבעי קדם וקול מואזין
|
במקום בו התגבהו ההרים על העננים
הבנתי סוף סוף
|
הד צלילי כינור טבע בלבבות
|
תמיד כשאני פוגשת בך
מוצף בי ה'פעם' -
|
כמה זמן אפשר לבהות בנקודה
אחת קטנה על קיר
קטנה-אפורה.
|
עד שאני מוצאת
עלה אחד, אוהב
מבחן שלא כואב
|
מתמונה מוזהבת יושן
אף אל אף מצחקים
|
איזה שם נפלא. איזו שפה. איזו תמונה. ולי בכלל קוראים חוה,
|
דומה היה כי השמחה ממעל באה.
|
אל הארכיון האישי (229 יצירות מאורכבות)
|
|
סנוב, צייר לי
כבשה!
הנסיך הקטן מרמת
אביב ג' |
|
