|
נולד בשנת 1976. אוהב לקרוא מדע בדיוני, חולה על טרי
פראצ'ט ודוגלאס אדמס, משוגע על קומיקס, מצייר, מצלם,
וחולם הרבה...
חולם על עולם שעובד עבור כל אחד ואחת, על עולם שבו
הגזענות היא נוסטלגיה נשכחת, שבו הפוטנציאל האנושי
ממוצה במלואו.
חולם - ומתעורר מדי פעם לספר על מה חלמתי.
בחשכת האולם ישבו ראשי כת המתמטיקאים. הם היו זקני הכת, פניהם
חמורות סבר וסדוקות. את פניו של כל מתמטיקאי עיטר זקן עבות
אפרפר שגלש לרצפה. הם ישבו במעגל מסביב לשולחן עגול ענק וחסר
צבע.
[עוד סיפור לתלמידי מתמטיקה מתוסכלים באשר הם]
|
"...אז אתה מבין," היא לחשה, קולה הצרוד ועיניה האדומות מגלות
סיפורן של דמעות ומכאוב בסתר, "אני לא מי שחשבת שאני."
חשתי את רגלי שעל השולחן מתחילות לרעוד, אך שלטתי בהם בכל
כוחי, משתדל לא להסגיר שום סימן של דאגה שהאויב עלול לראות.
|
"פעם אחת, לפני שנים רבות, בכפר קטן ומרוחק חי לו מתמטיקאי
גאון בשם רימאן. רימאן היה מבלה שעות על גבי שעות בחדרו הקטן
ופותר בעיות רבות מאד שהציקו לעולם המתמטיקאים. אך בעיה אחת
עבור עצמו הוא לא פתר - הוא היה בודד. (סיפור למתמטיקאים בלבד)
|
הקבצן פשט את ידו, ונענע אותה בתנועות קצובות. העוברים ושבים
על המדרכה לידו העיפו בו מבט חטוף כשהחל בתנועתו, ואז איבדו
עניין. מדי פעם היו עוברים בחור צעיר או אישה מבוגרת, ומאריכים
את מבטם על פניו חרושות הקמטים של הקבצן, אולם רק לרגע קט.
|
הנקודה המשיכה להתקרב, וכבר היה ניתן לראות דמות אדם. אך לא
היה מדובר באדם פשוט - הדמות קרנה סביבה אור יקרות. היא לבשה
שמלה לבנה ארוכה, ואת פניה עיטר זקן שחור וארוך. פניה היו קשות
ועיניה נוקבות.
|
יום אחד קם אלפונסו בבוקר, והטיח את ראשו בתקרת החדר.
"אבוי!" הוא קרא, שורק לעצמו בעליזות ומחייך, חושף שיניים
שחורות מעששת מתקדמת. "אבוי, שכחתי לצחצח אתמול את שיני
במסורית הברזל שהביאה לי אימי היקרה בתוך העוגה. כמה נחמד
מצידה שדאגה להביא לי מברשת שיניים!".
|
די, נמאס לי, חשב דורי. כבר שבוע אני לא ישן בשביל הטמגוצ'י
הזה, ועכשיו שוב פעם פספסתי את מועד ההאכלה.
על מסך הטמגוצ'י הופיעה גולגולת שחורה. הגולגולת חייכה ונעלמה,
ובמקומה הופיעו האותיות RIP בשחור קודר.
|
"איזה כיף שאתה ידיד שלי," היא אמרה. "תמיד אני יודעת שאני
יכולה לספר לך את הכל."
"כן." אמרתי, וחייכתי את אחד מהחיוכים המתורגלים שלי, המיועד
להקרין טוב-לב ושיתוף מלא.
|
"למה?", שאל קנטור בקול חרישי.
ברנשטיין לא ענה. הוא היה רכון מעל הקלף הלבן, עט הנוצה שלו
משרבט במהירות נוסחאות.
(מיועד לסטודנטי מתמטיקה באשר הם)
|
היצור היה אדם בעבר, למרות שגם בכך הוא כבר לא היה בטוח. הוא
העדיף להשתייך למין אחר, להיקרא אפילו בשמה של הרכיכה, מאשר
להיקרא אדם. אולם הוריו בחרו עבורו את דמותו, ואת הרקב שיקרא
לו "חיים".
|
ג'ק השתופף בפינת בית הקומות, משיח את קומתו מאחורי הגדר. שפמו
רטט בציפייה, וגבו התקשח לקראת הזינוק. דממה שלטה ברחוב האפל,
מלבד פסיעות איטיות ושאננות שהתקדמו ברחוב לכיוון מחבואו של
ג'ק.
|
המלך יכול היה לראות במרחק את שלושת הגבעות עליהם ישבו המלכים
האויבים. הוא דמיין אותם מגחכים לעצמם למראה הטבח, וידו הימנית
נקפצה לאגרוף. הוא עצם את עיניו.
"תגבורת!" הוא שאג. "תגבורת לשם, ע-כ-ש-י-ו!!".
|
"את בסדר?" שאל האיש, מצפה לראות כאב בעיני הילדה.
להפתעתו היא חייכה אליו, עיניה מבריקות ופיה חושף פחות שיניים
מחניכיים.
"הי! קוראים לי נטע ואני אוהבת מסטיקים. יש לך מסטיק?"
|
"אין לא יכול", קטע אותו סטיב, "יש לא רוצה". חיוך מרוצה התפשט
על פניו השמנמנות. הוא הדליק לעצמו סיגר ורכן קדימה, מתרכז
כולו בבחור השפוף שמולו. "אני רוצה שתעשה את זה בשבילי. ואני
מוכן לשלם לך כמה שתרצה".
|
צבוט-אותי אותי וקוט-אותי הלכו לים. קוט-אותי טבע, מי נשאר?
[פיתרון לשאלה עתיקת היומין]
|
איך אהבה מתה?
מיהו הרוצח?
מוקדש לאשה שלקחה את ליבי לפני שנתיים ונעלמה איתו מאז
|
|
|
בשביל מה צריכים
כל כך הרבה
מילים, כשאת
הדברים החשובים
באמת אנחנו לא
יודעים לתאר. |
|
