|
היא אישה באמת יפה, עם שער ברונטי עד לגובה החזה, שמלת ערב
צמודה, נעלי עקב שלא מתאימים לבר מהסוג הזה, עיניים ירוקות
צלולות ופה שמכוסה באודם בורדו חזק ביותר
|
קמתי למיני בר שלי שעמד במקביל לשולחן ולמרגלותיו של החלון
שמשקיף על העיר ניו יורק ותוך כדי שאני מכין את ה"רוסי הלבן"
בשבילה ו"מרטיני" בשבילי שאלתי אותה על אירועי העבר.
|
באחוזה שלי בסיאטל זה קרה. שישה כדורי עופרת חדרו לי לחזה,
שניים לפנים, אחד לרגל, ושלושה פגעו בקיר. בדיעבד, אני מבין
למה כולם חושבים שהתאבדתי, גם לי זה נראה כאילו התאבדתי, אבל
אני בסך הכל ניסיתי להשיג את פרנסס.
|
מתחת לחולצת הטי-שירט שלי מונח בעזרת קליפס התג שלי והאקדח
דחוף לו בין הג'ינס לעמוד השדרה התחתון שלי ומוסתר על ידי הדפס
של הארלי דיווידסון, בתקווה שיישאר שם ולא אצטרך לשלוף לו
|
עולה יורדת הספינה
ומתלקחת אש,
מתרסקת אל הסלעים החדים ביותר,
מה שהיה בינינו לעולם לא חוזר.
|
ושוב הגיע אותו יום בשנה
אותו יום שהוא כולו אושר ושמחה
ושכל חבריך שותפים ונותנים בברכה
ואתה חושב רק על עצמך וזה בסדר כי זה היום שלך
|
או לפחות אם אני מדמיין מלאך אני רואה אותה.
שניות עוברות, דקות חולפות, שעות נעלמות וימים נמוגים.
אני נהנה מכל רגע שבו דמותה עולה בכתיבתי ומה כל כך נורא ברצון
שהיא תהיה שלי?
|
מסע שלא מסתיים, סיפור שאינו נגמר.
עכשיו זאת נקמה, את שלב הצדק מזמן עבר.
|
אז מה קורה? לפחות עכשיו? אני בטוח שכבר בכית כמה פעמים...
הפעם הראשונה הייתה כנראה על כך שאת לא בטוחה שתסתדרי לבד...
|
האדם בשחור נעמד ליד הסלון, הוא שומע רחש ומפסיק לזוז. מאחוריו
חושך. הוא מחפש אחרי תנועה אבל שום דבר לא זז. מהחשיכה מגיחה
דמותו של אלון, הוא מצמיד לו סכין לצוואר...
|
ניר קם, מחזיר את החלב למקרר, ולאחר מכן מיקי וניר מוציאים
מכיסיהם כובעי גרב ושמים על ראשם,
הם הולכים לכיוון הדלת ומרימים שני שקים מלאים, מיקי פותח את
הדלת.
|
|
|
