|
ההצגה נגמרה והקהל החל להתפזר, ממקומה על הבמה היא ראתה אותו
קם והולך לכיוון היציאה, הולך לאט כמו תמיד, גבו זקוף והליכתו
בטוחה.
|
אתם רואים אותם יוצאים מתוכנו, מחייכים אליכם בעצב, מתוך
חלונות זכוכית ובניינים ממתכת. אתם מתרחקים מהם יותר ויותר,
ככל שהמרחק בינכם גדל הדאגה משתלטת עליכם והם? הם עדיין
מחייכים את אותו חיוך עצוב, כאילו ניסו לשדר לכם שלא תעזבו
אותם
|
אני זוכרת את הפנים שלך, אני זוכרת את העיניים שלך, את המבט
שלך, אני זוכרת את הדיבור השקט שלך שתמיד נתן לי תחושה של
ביטחון, אני זוכרת את השפתיים שלך שנראו כמו פרח, אני זוכרת את
השיער היפה והנעים שלך, אני זוכרת את האצבעות הדקות והארוכות
שלך שהיו מלטפות
|
|
|
אני מרגיש כאילו
שהלכה לי הבמה!
פרופ' ירמיהו בן
יהודה, בתגובתו
על מעשה היוצר
הדביל מהטכניון
שהרס את הרוח
הטובה של הבמה,
והוציא את המרצע
משק האשכים שהוא
נמנם בו. |
|
