|
 
שלום כולם!
קוראים לי יריב ואני גר בהרצליה....
אני סתם פה כי אני אוהב לכתוב, מקווה שתאהבו את
הדברים שלי...
קריאה נעימה!
לפני שלושה ימים בערך הם שלחו אותי לשם.......מה הם שלחו אותי?
|
אני חושב שזה גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי.
|
ופתאום, בלי ששמים לב, אתה עף כולך, האיברים נעלמים. אתה רואה
גם את החברים שלך ואת האנשים שהולכים - הם פתאום גם עפים,
והחלום הזה פתאום שייך לכולם.
|
אתה ילד גדול! רואה?
נכון שאתה מסכים אתי?
אתה חייב להסכים אתי.
אחרת אני לא יכול לעזור לך!
אין לך שום סיכוי בלי עזרה!
תאמין לי בבקשה,
אתה ילד גדול.
|
הם אהבו אותי, ואף אחד חשוב לא ידע. נשארתי המלאך, רק שבפנים
הייתי כבר מלאך המוות. הקריצו אותי מהגיהינום והסביבה
ה"פוליטיקלי קורקט" שחייתי בה, נראיתה כמו טריפ גרוע, כשטן
ירוק ביום סתיו.
|
אני כותב את היצירה החדשה שלי, מלא בתכנונים איך להוסיף כל
מיני "גימיקים" באמצע, כדי שיהיה לכם מעניין, קוראים יקרים.
|
היא הייתה רצינית לרגע, אך מייד חיוכה שב לפניה. לפתע, הרגשתי
דקירה קלה באוזן. התחלתי להתפתל מכאבים. כנראה דבורה. ואז זה
היה הכי מוזר. היא התקרבה אליי ונתנה לי נשיקה תמימה בפי.
אפילו בלי לשון. פשוט הצמידה את פניה אליי. היה זה דוקר, מבלבל
ויפה כל כך באותו הר
|
זה הכול עניין של ביטחון, לפחות היא אומרת.
|
מצאתי את עצמי בורח כל עוד נפשי בי.
זה היה כל כך מפחיד. אף אחד לעולם לא הבין את הפחד הזה שלי.
זאת אומרת, אם זה באמת יקרה לי אני אמות. או במקרה הטוב אכנס
לשוק טוטלי. זה ברור.
חתולים שחורים. אני פשוט לא יכול לסבול אותם. פעם אמרו לי שאני
צריך להפסיק להאמין
|
בלון אדום גדול עף לך מהיד. את היית עצובה. בכית. אחר כך קנו
לך שניים - אחד סגול ואחד ירוק. היית שמחה.
את מאד אהבת בלונים. מכל הצבעים את אהבת אותם. בכל הגדלים ובכל
הסוגים. העיקר שיש לך בלונים. העיקר שאת אוחזת בלון בידך או
מביטה עליהם.
|
הנעליים שלך מאד יפות, אני חושב. והשיער שלך, וואו זה כבר
סיפור בפני עצמו. סיפור עם סוף טוב, כרגיל. את נראית מצוין,
תמיד אני אומר לך, למרות זאת, את ממשיכה לשאול אותי.
|
אני נורא לחוץ. פתאום שאני כבר יודע, אז אני ממש באי שקט.
הפרפרים אצלי בבטן נכנסים לאקסטזה כזו ואין לי איך להתגבר
עליהם. מי המציא את הלחץ? הלוואי ובתוך הראש היה איזה ייצור
דמיוני שאפשר לבקש ממנו כל מיני בקשות על איך להרגיש.
|
זה יכול להיות קטע טוב אם השתלבת מהר, אך גם יכול להיות רע אם
טרם מצאת את עצמך.
|
ראשון בין כולם פסע הוא לעבר הגדר
|
הוא תמיד רצה לעוף כמו הרוח. הם תמיד אמרו לו "שב. בסוף תתקל
במשהו". כך עברו להם חייו. להבה שכבתה מהר.
הוא תמיד רצה לרוץ, להגיע עד סוף המנהרה, לנצח את הסיכויים
ולהיות כמו כולם. אז הם אמרו לו "תזהר! אולי עוד תיפגע".
|
אני הולך פה, אין לי
אין לי מקום
|
אני שונא את זה שאני חושב שמגיע לי הכול. אני שונא את זה שתמיד
מפריעים לי להשיג את מה שאני רוצה. אני שונא שיש לי פה גדול
מדי, שאני לא שולט על כל מה שאני אומר, שאני לא יכול לשמור
סודות. זה הורג אותי. אני תמיד מתאכזב מחדש.
|
אני לא יכול יותר לחשוב על זה כבר. הלוואי ולא היה בכלל אפשר
להוציא רישיון עד שכבר לא יודע מה היה קורה. כולם רק חושבים על
זה, ובגלל זה הנושא פשוט לא עוזב את ראשי במנוחה. אין הקלה
בכלל. אי אפשר להיות בשקט קצת? נו באמת. להפסיק לדבר על הנושא
הזה.
אתה קולט...
|
הכול התחיל שהחלטתי בוקר אחד שאני נוסע. לא ידעתי לאן, ות'אמת
שלא היה לי מושג גם איך, אבל פשוט ידעתי שאני נוסע.
|
את כל הציפיות שלי דחסתי על פני דף אחד שלם. ציפיות די ברורות.
אני לא חושב שהן שונות כל כך משל אנשים אחרים. לסיים את
התיכון, להתגייס, אחר כך ללמוד משהו באוניברסיטה, למצוא עבודה
טובה, להתחתן, לגדל שניים או שלושה ילדים, ואז להזדקן בנחת עם
אישה שתאהב ותדאג. זה
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
טוב,
זה האחרון שאני
אשלח היום...
באמת!!
ילדה קטנה מנסה
להיגמל |
|
