|
אני זה אני זה אני זה אני.
בין היתר יליד 1980 הרחוקה.
שיריו האחרונים מספרים על המיזנטרופיות הנטועה בו.
יום יבוא והוא יקרא מתמטיקאי.
יום יבוא ויהיו כאלו שיתייחסו אליו כאל פילוסוף.
מדי פעם חוטא בכתיבת שירים וסיפורים.
הבעיה הייתה שעם כל הסולידריות שיצרה המפלגה לא היו להם כל
כישורים חברתיים, אז כל אחד מהם החל לעבוד לבד להשיג כוח. כך
קרה שאלפי אנשים החלו רודפים אחרי הנשק (ולפי הצנזורה של וושיי
אסור לי לומר איזה), כל אחד לבדו.
|
הם כאלו חזקים, גאים, אצילים, משרים ביטחון... והכי חשוב הם
לעולם לא יפגעו בי בכוונה... הייתה עונה לכל מי שהסכים לשמוע.
|
הוא ידע שהיא עובדת בחווה העירונית והחל בעצמו להתנדב שם. הוא
מעולם לא ממש אהב סוסים. אך היה שם בשבילה.
כשהבחין פעם אחת בשמה כתוב על תיקיית דובר צה"ל מהודרת הבין
שזאת אכן היא.
|
גילו ניכר כבר בין הקמטים שעל מצחו, ועיניו השקועות נדמות
כעצובות תמיד, מבט חטוף בפניו מגלה כי זו אינה הסערה הראשונה
שעיניו חוות ולמרות זאת אין אפילו שמץ של פחד ניכר בעיניו או
בעיני המלחים.
|
גיא לא מאמין שזה קורה ביניהם בזמן שפיו ממשיך להתקרב לשלה.
לרגע, פחד עז תוקף אותו לנוכח ההתרגשות האופפת את גופה של שיר
בין ידיו, הוא מהסס קמעה, מה שדוחף את ידה ללחוץ על עורפו
ולהביא אותם לנשיקה ראשונה.
|
ילדה, הזילי דמעה בשבילו הלילה .
and I do not want the world to see me cause I don't not
think that they would understand
|
יש לה יהלום, מלוטש ומבריק.
הוא לא כלוא בטבעת על קמצתה, אפילו לא תלוי בענק מצווארה.
אבל יש לה יהלום והוא רק שלה.
|
עוד רגע קל של היסוס, נתקל בעיני עוזריו החיוורים, והקוביות
מושלכות, כאילו יודעות הן את דרכן בעצמן, הישר אל השקיק החום
של ג'ונס.
"הבא בתור בבקשה," הבקשה שלא נלחשת, אבל בכל זאת, תמיד מגיע
עוד מישהו.
|
טבעות עשן סגלגלות אופפות את החדר, כמו מסתלסלות סביב עצמן
מסמיכות את האוויר בניחוחות לבנדר ווניל. אצבעותיו הגסות
מתופפות ברכות מתוך היסח הדעת על קורת המהגוני החומה בעוד
עיניו נמנעות מלהתמצמץ.
|
את יושבת מול המסך, מבטך שקוע, מתרכזת בסיפור ארוטי במסך. את
נשכבת לאחור בכיסא לאיטך גבך מתקמר קלות. אני מגיח מאחורה,
מניח את ידי על כתפך, גופך מתעורר בבהלה קלה נוכח מגעי, חיוך
הסכמה נשלח מקרן פנייך לעברי. אני מתחיל לעסות את חולצתך ברכות
ידי גולשות באיטיות
|
היא עדיין שם הולכת לה לעבר המיגדלור אשר את ליבה שבה...
|
או אז את מסתגרת,
מעדיפה את נהרות הדם,
על פני הדמעה שיורדת.
|
עשן שחור עולה,
אופף עצמו סביבי,
שורף את אפי,
|
אותי היא חונקת, עוקרת, גודעת.
כורתת.
|
יום של שמש יפה, העשב מוריק והציפורים מצייצות.
הוא היה שם.
לאן שלא הבטתי הוא נמתח.
|
בועה של חיים,
בועה של רגשות,
בועה של חברים,
בועה של בדידות...
|
בין הדמעות.
חיוכים קטנים של אושר נפרשים.
|
מבט זגוגי מביט במראה,
מחפש אחר תשובה,
היש שם משוגע?
|
והוא היה מכור לשוקולד.
הדתיים רצחו את רבין.
והם לא מתחרטים על כך.
|
ולא משנה מה מראות הקוביות,
ולא משנה איך נראים הקלפים,
ולא משנה היכן עצרה הרולטה,
העיקר להוסיף
|
כעלה נידף מרחפת על פני רוח
היא נוסקת לעבר השקיעה וצוללת עם להקת שחפים לבנה,
כשביס אפרפר כקטיפה על הים.
|
ישבתי על מרפסתי בשעת בוקר מוקדמת,
להחטיף מבט גנוב ביצירת האומנות ביקשה נפשי,
באדם להביט ביקשתי.
|
מאז ומתמיד הוא שם,
קיים בתודעה.
מאז שאבי עבר לחדר ההוא... הוא שם,
תקוע לו במגרה חשוכה.
קר, שחור, מוחשי מאין כמוהו,
הוא מונח שם.
|
וחושב, חושב שהאפור לא נראה טוב מעבר לצהוב שלו,
ואין הוא מבין למה כולם חושבים שהוא הדיכאוני...
|
עלי עלה שנושר מעץ,
עלי טיפה בודדה בגשם,
עלי גביעו של נרקיס,
|
אני חושב שאין נשים לא תמימות בעולם למרות שהילה מעידה על עצמה
כי היא אינה תמימה.
|
בתכל'ס. כן בתכל'ס.
רע לי בחיים האלו.
|
העולם נע במהירות מסחררת יד אלמונית שולפת סכין,
מוות.
אונס.
|
חסר לה לציפור שתעיז להגיד אני חופשייה
|
סוף סוף היא יכולה להתרכז בכל המחשבות שרצות לה בתוך הראש
לתפוס אותן אחת אחת ולנהל איתן שיחות מעמיקות על משמעותן.
|
לאבד את ההכרה שמעולם לא היתה.
רק בשביל להרגיש את הכאב.
|
מוקדש לחיילי שיזפון, עובדה, צוקי עובדה, באל''יש, בה''ד 1,
סיירים ואוגמ''ר 80
|
האם א' כפול ב' זה ג' אז גם ב' כפול א' זה ג'?
נכון שהמורים לחיים בביצפר לימדו אותנו שזה נכון?
|
שקט, זה שקט הזה, השקט המטריף הזה, שקט אמרתי לכם שקט שקט שקט
שקט.
|
ואז הולדן מתעצבן,
בתרגום גרוע הוא מקלל בלי סוף,
אבל זו הריאליסטיות של התמונה,
החדות של השפה,
שמעוררים בי פלצות
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
שמונה ועוד 1 זה
9. אבל 9 ועוד 9
זה 99.
מתמטיקה או לא,
אני עדיין הילדה
של רבקה הגננת. |
|
