|
פעם הייתה ילדה שקראו לה ים :)
היא הייתה-
כעסנית
רגזנית
פסימית
דכאונית
ועצובה.
ואז קרה לים מקרה ששינה את כל חייה.
והיא התחילה להעריך את החיים :)
עקב כך ים השתנה
הפסיקה לכתוב
התחילה לחייך קצת יותר...:)
לצחוק
ולהנות מהחיים...
בלי כל קלישאות שהחיים הם מתנה ויש לנצלה...
אלא כי באמת טוב לה. :)
אז היא רוצה לאחל לכולכם טוב...
להזכיר שכל היצירות הפחות שמחות בארכיון (יש כמה
קטעים יפים אני מודה וכמה מהתקופה הכי מטומטמת
שהייתה לה בחיים).
ושיש כמה יצירות ב"עמוד הראשי"...
ושהיא עדיין קוראת...
ותמיד מחייכת :)
חיים טובים!
הקהל שצפה מהצד (כלומר אחי) לא ידע אם לצחוק או לבכות...זה היה
מחזה מעורר רחמים. הוא בחר באפשרות מספר 3, וסינן לעברי
"תגידי, זה כואב?"
-"מה, הכוויה?"
-"לא...להיות מטורפת?..."
-"אה..לא כ"כ...אבל לא מומלץ..."
וזה הסיפור של כוויה מספר אחת. שנמשיך הלאה?
|
הייתה לי תחושה שהוא מחייך אלי, שהוא מבין אותי. זה בטח נשמע
נורא מוזר ומצחיק, כי כוכבים הם לא בני-אדם והם לא מחייכים ולא
מבינים, אבל הכוכב הזה לא היה סתם. היה בו מין משהו מיוחד כזה.
|
אל הארכיון האישי (18 יצירות מאורכבות)
|
|
תגידו לי משהו,
קפה טורקי... זה
באמת עולמי?
נראה לי שאריק
אינשטיין הוא
סתם אידיוט
שעובד על אנשים
באוזניים |
|
