|
ללכלך בצבעים עזים,
חיים שנוטפים
בין אוסף מלים.
"תקועה? מה עוצר אותך?" הוא מנסה לברר בפעם המי-יודע-כמה. אני
משפילה את המבט ונודדת לעולמי, בניתי אותו על חוף מושלג ורחוק.
"זה שוב הוא", קולו העבה קוטע את הזייתי, ספק שואל ספק קובע.
גיל שלי. אני מסיטה את המבט ומתכנסת אל תוך עצמי. זה יכול
להיות רק הוא. הכול
|
מאז ומתמיד, בוהה אני בך, מן הצד -
נועצת עיניים בחיות שנשקפת בכל מה ש
שייך לך, סובב אותך, נאמר או נעשה על ידיך.
|
אני אהיה האביר שלך,
מצויד בחרבות חדות,
הרבה מן החשיבות העצמית
ומן האצילות המסולפת.
|
מסתתרות מעצמנו,
את עומדת יציבה בגופך
אני איתנה בנפשי.
|
מדשאות אדירות מימדים נפרשו לפנינו
כמרבד מגולגל שנפתח בתנופה,
עץ אלון עתיק הטיל צילו הכבד פתאום.
|
לפעמיים צריך לדעת לוותר למקם
נקודה בסוף המשפט לסיים
|
נחשולי ענק מים אהבתו
פלטוהו לסלעים.
|
קסם נוכחותה שבה את לבבות כל הנוכחים -
המיודעת אך פסעה צעד בתולי בפנים החדר ודומיית
ציפייה עטפה את כולו.
|
עפעפייך הורמו חושפים עיניים בוהקות.
הדר, עץ האגוזים העתיק
נישא עירום,
דמדומי חורף.
|
היינו רעבים אז -
התערבבנו אחד בשניה טבלנו בחול
הרך שהיה אבק כוכבים צלינו
|
|
|
שלחתי ב"תביא
משהו" סנדוויץ'
מקולקל מלפני
שבועיים ולא
קיבלתי כלום |
|
