|
 171969625
אני חולם ושר, מסתכל על אנשים בתוך סביבתם, הנוף
עבורי הוא מחסן התלבושות של הטבע.....
העץ מפאר את האדמה
ובני האדם אני אומר
הם המכחול שפעם צובע ופעם מוחק....
לינוק משדיים של חורף, טיפטוף
|
שהחתימו בני אדם שאלוהים
זה מכבר נטש.
|
חבל ספינות עבה כרכתי את יצרי
|
פרידה היא דרך, להגיד שלום
אך את אצלי תמיד נשארת... כמו חלום
|
ולא יותר בחוף אני שם אהיה, אלא
רק מסה של אדוות על כל גל שם שמכה...
|
שמיים ממלאים פיהם מים
אגמים עומדים בחרבה
|
צום על ארץ
לבי סוער גועש שואל על מי על מה תצום
על אלפים שמתו מנחתם לשווא
|
עולם קסום את בנימי ליבי
פנטזיה מעוררת את תאי גופי
כליה חוברת לכבד
|
הזמן המרפא כילה, תמצית ההתרגשות
פצע של שינוי, אולי שיגרה נפער בהתחלה פעוט
לאט חוטי ערגה בשקט נפרמים
אשנב מורסת תהום נפער לו לצדדים
|
הם הקימו בניינים
והים ראה ושתק
|
ראשי הוסט למטה
זרם דק שינה צורה לאגל דם
משהו מתוכי עם הטבע התחבר
|
פלגי מחשבותיי זורמים לאי שם
מחפשים את דרכם בלי לדעת לאן
רק אני עוד עומד בטבור ההווה
|
השמיים הם משכנו של אליהו
אלי אל דירתו ענן ואולי כוכב.
מדרגות ביתו הן שלג גשם או שרב
על סף ביתו מלאך שומר
האם יבואו גם אליו מפוצץ או סתם דוקר?
|
מעל הרי סירין שמיים מתקדרים
|
כמה יפה היית אז כשבטנך היתה מלאה
|
כוכבים שבשמים כל הזמן שותקים
|
היא עולה מתוך הפקעת
כמו תינוק מרחם אם.
כזאת יפה אדום לוהבת
את לבי בה מכסה.
|
לקחתי לי פרור של אדמה
עמוס דמעות של טל
|
את הפחד זה מכבר זרקנו
ואת הרוע נועלים בעננים שחורים
אהוב את חברי למטה
|
וילונות של ערפל
הסתירו את יופייה של השמש
עננים נעלו בתוכם ציפיות
דמעות המטר ספרו לי שאת שם.
|
מנוחה בטוחה היה לך העץ
פאר ענפיו שימש כובעך
|
הגב ערום נלחץ תחת קנה שבולת
שם רחוק למעלה בעיניים ים של תכלת.
|
אולי מסולם יעקב אולי אבן מבית חלומותי
אולי זה מטאור מעולמות רחוקים
|
ברוטשילד על ספסל בגן
יושבים זקנים סופרים ימי חסד
|
בד על כן מתוח כמו שמיים על עולם
בידי מכחול של צבע מחפש כחול של ים
ארץ ורקיע ביניהם פרוזדור
ומכחול הנפש הצובע חושך ומדגיש האור
|
העלטה לכבוש יוצאת יקום ברננה
ואז קול פחדנו קם לו ומגיח
|
נשפתי לעברו בחום במזג
כשלפתע התפרק ואשד של טיפות החל לרדת
בקולמוס שרטטתי חץ כדי לשים בקשת
הצבעים שלה שטפו עיניים
|
עולם קטן של יחד רק שלהם
הופך לו לחלום בתוך אישון, חבוי
קליידוסקופ של צבע עור מגע וטעם
והאש זקופה שוקעת לקובץ לזיכרון
|
איך המיוחד כל כך הופך פתאום רגיל.
נסתתמו להם פיות ואין להם יותר מילים לתת.
תווי הגוף מיטשטשים, פרפרים עפים עם רוח,
הזיכרון רוצה לחזור, אך אין לאן ,אבדה הדרך
|
והסנה אינו אוכל
והאש מחפשת דרך
לשאוף אויר, לשרוד
לשמור את שהלב
אליו נושא עיניו
|
משנטמנו הם כבר לא כאן יותר
מלאכים אספום אליהם.
|
ספורם של חוצי יער שלא חצו
|
קומתו שחה מושך אותו כלפי מטה
כמו שד ענק אשכול ירוק
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
