|
 293847677
בהסוואה לכוכב הכחול
עמדתי לי שם, מתחת לזרם המים החמים והבטתי בכפות ידיי המושטות
למול פניי, מנסות לתפוס את כל הטיפות שזורמות מהברז או מעיניי
העייפות. הבטתי בטיפות וראיתי בכל אחת מהן זיכרון; של הילדות,
של ההתבגרות, של האהבות, הכאבים, הטיולים, הזיונים, הסמים,
הרגשות, הגעגועים
|
הוא עמד בפתח הדלת, הביט בי וחייך. בין לבין הוא מלמל איזה
משהו שאני לא נראית כמו ישראלית בכלל והוא כבר פגש כמה ואם
לשפוט לפי גוון העור הלבן שלי, הוא היה בטוח שאני בריטית.
|
הנה היא מתחילה עוד פעם הבת זונה הזו. חברה היא קוראת לעצמה,
אהה? מה לעבור את זה בשקט מה? נמאס לי כבר מהצביעות הארורה הזו
שלה. משחקת אותה רוצה בטובתי, אהה? עכשיו היא בטח תגיד לי שזה
סתם פוגע ביריב ובי ובמשפחה של אפי...
|
ולפתע סערה סוחפת משתוללת
אני רצה פנימה, מקווה לסיומת
נלחמת בגלים, מתגרה באלוהים
|
"...תמיד חשבתי שפסיכולוג, סליחה, מאמן ומרפא נפש, לא צריך
לשים שעונים בחדר ובייחוד לא כזה גדול ועוד מעל לפתח היציאה.
סופרת את הדקות, מקשיבה למחוגים סופרים לאחור. מרגישה כממתינה
להוצאה להורג, כמו הארנב שממהר ללא סיבה ויש לו כל כך הרבה
דלתות ומחילות לעבור בד
|
הסתכלתי החוצה דרך החלון, אולי זה היה הגשם של חודש מאי שהפך
את ניק קייב לכל כך עצוב ומלא זכרונות ואולי זה היה ריח
הסיגריות שהזכיר לי כל כך את העבר. הדמעות החלו זולגות בלי
שליטה. שוב.
|
זונה, חשבתי לעצמי. אחרי כל מה שעברנו יחד. היא הייתה שם
בפרידה מגידי, היא ידעה מה הרגשתי, מה חשבתי, היא הייתה שם
כשבכיתי ללא הפסקה. היא הייתה שם כשישבתי והתחרטתי על מה
שאמרתי. על מה שעשיתי. היא קראה את המכתב שרשמתי לו בניסיון
לבקש סליחה.
|
אני לא מבינה למה אני עדיין טורחת להיפגש איתה אחת לשבוע. היא
פשוט מוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים. היא לא מפסיקה לנסות לנהל
לי את חיי, לחיות אותם בשבילי אפילו. אני חייבת להפסיק להיפגש
איתה.
|
אם זו לא יציאה מהמסגרת, אז מה זה?
|
שפתיי התנתקו מהבירה, חופנות ביניהן עוד סיגריה שמיהרה
להידלק.
שאפתי את אותה שאכטה ראשונה, הרגשתי איך היא עוברת לי בגרון,
מגיעה לחלל ריאותי ונספגת טוב טוב.
|
אחרי 5 דקות של הליכה בזיגזג כבר היינו בדירה שלי, אותה הדירה
שלפני כמה חודשים הייתה הדירה שלי ושל יעל, אותה הדירה שהפכה
להיות שוב דירת רווקים מצויה.
הבחורה מהפאב, שבעתיד יתברר לי ששמה הוא נועה, כבר הייתה ללא
חולצה ובזמן שאני הנחתי את מפתחות הדירה על השולח
|
נדב עומד מעט מבולבל, מסיט את עיניו מדלת השירותים ומביט בי.
אני רואה את הבלבול שלו, את מיליון השאלות שהוא רוצה לשאול
אותי. את חוסר ההבנה. אני יודעת מה הדבר הראשון שעלה בראשו.
"איך זה שנפרדתם לפני שבועיים ואתם עדיין פה יחד?" אני מביטה
בנדב ההמום ומחייכת.
|
הוא לחש לי באוזן שזה בסדר, שהכל יהיה בסדר והוא לא מבקש כלום
רק רוצה לדעת אם אני מזדיינת עם אחרים.
עניתי לו בחצי חיוך שהוא יודע שכן, אז מה השאלה?
|
"אין לי כוח לצאת יותר, מה את לא מבינה?"
כבר אזלה לי הסבלנות כלפי שגית. אני יודעת שהיא עושה את זה
מתוך נסיון להוציא אותי מהדכאון אבל היא פשוט לא מבינה שזה לא
הפתרון. שאני לא נהנית לשבת בפאב ולראות אנשים אחרים מאושרים.
|
בלילות אני מסתובבת ברחובות,
מחפשת אחר התת מודע שלי
יום אחד הקאתי אותו בטעות יחד עם המציאות
ומאז לא ישנתי.
|
"פני! את בבית?" שמעתי את קולו של דני עם כניסתו לדירת 2
החדרים ששכרנו לנו בשכונה קטנה בדרום ת"א. אני בכלל לא רציתי
לעבור לגור יחד. הוא התעקש, טען כי אנחנו יחד כבר 3 שנים
ושהגיע הזמן כבר. אז עברנו לגור יחד.
|
רצתי מטה, בוכה, כואבת, שבורה. הבטתי לאחור, הוא עמד בחלון
המטבח, מביט בי מתרחקת לכיוון הרכבת ובוכה. הוא מתקשר, אני רצה
לרכבת, עולה בשנייה האחרונה
|
מסכן" חשבתי לעצמי "מעניין כמה הוא מוכן לסבול עוד". אחרי הכל,
גרמתי לו להוציא מפה את החתולה שלו. לא מפני שאני לא אוהבת
חתולים, ונהפוכו, אני מתה על חתולים אבל רציתי לראות כמה הוא
מוכן לוותר למעני. גם גרמתי לו להתנתק כמעט מכל חבר אפשרי שיש
לו. לא מפני שאני ל
|
זה הרגע. הרגע שבו את יושבת ומבינה שזה באמת נגמר. גם אם אין
לזה הסבר, גם אם נראה לך שזה אמור לקרות, שזה לא אמור להפוך
לזיכרון, להגדרה "חבר" חברה מילה נוספת - "לשעבר".
בערב נסעתי לכיוון הבית שלו, ידעתי שהוא בבית ולא בעבודה כי
מצאתי את הלינק שהוא פעם נתן לי
|
"אני אוהב אותך, את יודעת" הוא אמר לפתע, קוטע את השלווה
שזורחת עלינו.
"ולא התכוונתי לפגוע..." המשיך.
ידעתי שהוא משקר ולא היה אכפת לי. אני קיבלתי את שלי. ים,
זריחה, סמים וחיבוק חם.
|
בשעה 12 כבר נכנעתי לרצונותי והדלקתי את הג'וינט הראשון של
הבוקר. שאיפה אחר שאיפה וחיוך ענק נמרח על שפתי שוב.
|
"הגעתי להחלטה", אמרתי לה והכרחתי את עצמי לחייך. "לא עוד
סטוצים חסרי משמעות, לא עוד אמונה חסרת אבחנה בגברים, לא עוד
קשרים מיותרים. אני מתנזרת לעת עתה! או לפחות עד שאמצא מישהו
באמת מיוחד".
|
עליתי במעלה המדרגות לקומה שלי. המוזיקה עדיין הדהדה באוזניי.
החלפתי לבגדי שינה נעימים והתכוננתי ללכת לישון.
למרות הקור שחיכה לי בחוץ ניגשתי למרפסת. יצאתי החוצה והמחזה
שנגלה לעיני היה קסום
|
האף שלי, המעוטר בנזם קטנטן, מעולם לא היה מקור גאוותי, אבל
איך שהוא עבד קשה כל הלילה. הסנפה אחת אחרי השנייה. לא עוצר
באדום, לא מוותר עד שמנקה את שאריות הלבן מן השולחן.
|
הרגשתי זוג עיניים עוקבות אחרי בזמן שאני נכנסת לחדר של ד"ר
מורגן. זו בטח רבקה בוחנת כל צעד שלי, חשבתי לעצמי. אחרי הכל,
משוגעת הרבקה הזאת.
|
"אני לא מבינה איך שמות משפחה שלכם לא זהים" היא שואלת בתמימות
חשודה וכולם מביטים זה בזו ומביטים בה., לא כל כך מבינים את
ההערה המוזרה והטיפשית הזו בסיטואציה הלא נעימה הזו.
|
לרגע הרגשתי כאילו אני במקום אחר, בלונה פארק אי שם באוסטרליה
הרחוקה, יושבת ברכבת ההרים הגדולה שכל כך רציתי לעלות עליה
|
אני אוהבת לשכב שעות על גבי שעות מתחת לפוך, עם בקבוק המים שלי
וחבילות הטישו ולהמתין לפרץ הבכי שהיה אמור להגיע ובכלל לא טרח
לבטל. אני אוהבת להתקלח במים החמים עד שכל גופי הופך לאדום,
רגע לפני שהוא מתחיל להתכסות בכוויות לצאת ולהתנגב. אני נהנית
לסרק את שיערי.
|
באותם הצמתים עומדים אותם האנשים באותן המכוניות שכבר נמאס להם
מהן ומקשיבים לאותה המוזיקה שהם רגילים, שותים את אותו הקפה
שקנו מאותו בית קפה מתחת לבית שהם גרים בו כבר שנים ופוחדים
לעזוב שמא לא ימצאו מקום טוב יותר
|
לעתים נדמה שאנחנו נכנסים לתוך מסגרות ומקשיבים למוסכמות
הנפוצות עד שאנו מאבדים את עצמנו בדרך להגשמת הייעוד.
אנחנו קמים בבוקר לעבודה, מצחצחים שיניים, מהרהרים בחלום
שעדיין נראה כל כך אמיתי...
|
"שתהיה שנה מלאה בכיף". זהו, אפילו לא מילה אחת נוספת ממי
שחשבתי לפני שנה שהוא האחד.
אני שונאת את החג הזה.
|
הדירה נראתה אותו הדבר. המטבח ההפוך ובקבוקי הבירה שעל השולחן
בסלון. המיטה שבה בילינו בעבר כל כך הרבה הייתה מבולגנת מעט
והכרית הבודדה ששכבה לה באמצע העידה כי הוא לבדו.
|
דווקא באותו הרגע בחרת לעשות זאת
שמעתי איך החץ מפלח את האוויר
מגיע אלי במהירות השיא
חודר מבעד לעור,
פגעת בי מאחור
|
כל אחד שבעבר פגע
אין אהבה
|
הייתי בונה לך בית
מחוטי הדימיון והרצון
הייתי קונה לך אוטו
|
דמעות שחורות נוזלות מעיני
ליבי שותת דם
העולם הצבעוני שפרח לו
גם ליבו נדם
|
ואיך הן מצליחות עם החשיבה החיובית המזדיינת הזו?
ומי רוצה בכלל לחשוב?
רק שיחבקו אותי ולא יעזבו
|
אז הוא לקח את החנית
ואט אט החדיר אותה ללב.
סובב וסובב
ואני עזרתי לו והתפתלתי
|
רסיסי חלומות מפוזרים בכל עבר
וליבי המדמם ליכלך את השטיח
מנסה לקום ולא מצליחה
לא יכולה לראות את האור
|
מילים, כל כך הרבה מילים יפות
נערמות
בצד החדר כמו כביסה מלוכלכת
זה מציק לי בעין
אבל לא יכולה להתעלם
אחרי שבוע כבר מתחיל להעלות צחנה
|
מסתובבת מבולבלת
בין ימים של פחד
|
ממשיכה לצעוד, ללא פחד
שומעת את קולך לפתע מהדהד במוחי
|
מתנתקת מכבלי השכחה,
שוכחת את כבלי הנתק.
ממשיכה הלאה לארץ רחוקה ושלווה,
ארץ בה השמש זורחת והרוח מנשבת בקרירותה.
|
כמו מיליון נשיקות קטנטנות
כמו טיפות אחרי הגשם הראשון
וכל כך נעים
התמכרתי לתחושה וזרמתי לפי הקצב
|
ואני מתאפקת לא לעשות זאת שוב.
אני מסתובבת בביתי הריק
למעלה למטה במדרגות
נשכבת בחדרי, בוהה בקופסא השחורה
|
עוטפת אותך ברגעים של חיוך
נותנת לך חיבוק וגם ליטוף
ואתה, כמו כל אחד אחר
יודע רק לשחק.
|
אני מרגישה את הפרפרים שהיו שם פעם
מתים אחד אחרי השני
כמו בתא גזים
ללא אפשרות חנינה
|
בתוך מבוכי אישיותי
אני הולך לאיבוד
|
מפשקת רגליים לקהל הרחב
בידיים פתוחות אקבל כל אחד
|
והקולות, הם חוזרים
על עצמם
קוראים לה להפסיק
לפני שיהיה מאוחר
|
והקץ סופר את הימים לאחור
או שזה משהו שרק חתולים עושים
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
מה זה בעצם
סלוגן? כנראה
שסלוגן ישאר
תמיד סתם
סלוגן.
כי הרי זו מטרת
הסלוגן - להיות
סלוגן.
התנועה לשחרור
סלוגנסטין. |
|
