|
 59170438
יער לביא לא מאמינה שמשפטים מסוימים שתכתוב כאן
יתארו אותה.
היא לא מאמינה שמישהו יתענין במקום הולדתה או בשמו
של דג הזהב שאין לה.
היא חושבת שהדברים המענינים יותר הם הדברים שמשתקפים
דרך הכתיבה או הציור שלה.
דרכם היא לומדת להכיר את עצמה יותר ויותר. ודרכם,
אתם תוכלו ללמוד על האישיות שלה הרבה יותר.
מבט אחד עליו ועליה גרם לי רק לרצות לעמוד שם במקומה. להניף
שרביט קסמים קלאסי, כזה עם כוכב ונצוצות, ולהפוך אותה לקרפדה.
גל עצום של געגועים לאחותי, שעזבה אותנו ככה, אבודים
ומבובלבלים, שטף אותי והרגשתי את הדמעות שוטפות החוצה כתגובה.
|
אמא, למה את מתה ואמהות של חברים שלי רק ישנות בלילה ולפעמים
בצהריים? למות זה סתם כמו לישון בלילה? זה חשוך שם? ויש
חלומות? כששאלתי את אבא איך זה הוא לא ענה לי.
|
לעוף אלי מגדל השן,
להשאר שם עד כלות
ולכתוב שם את חיי
באפלה, במקום לחיות.
|
את חולמת על מראת קסמים
שתציג את נשמתך,
מראה שתעצבי במילותיך.
|
אני אבנה לנו בקתה קטנה ביער...
מוקפת רק בעצים ופיות.
|
אמרת לי שמצאת אחרת,
ששמעת שירת סירונית
שאהבתנו כבר מזמן לא בוערת
ושהסצנה פה לא חיונית.
|
הרסת הכל, יפה שלי.
שמש, אור, פכפוך של מים-
את נמצאת בכל מקום.
ריק, זוועה ויופי.
בר חלוף, כמותך, יפה שלי
הכל יתפרק באדמה.
|
לך, איני רוצה בך.
ורדים אני אצבע על כרטיסי
הברכה שלעולם לא אשלח, אהובי.
|
ואהבתיו על כי הורני,
בחכמתו, תובנת אלעל,
את השביל שיובליני
לפתחו של ההיכל.
|
הוא הפשיר לו מלכת קרח
ואז, דומם, צפה בה נמסה.
את שבועתה לאהוב לנצח
נתן לה לקיים כשנהרסה.
|
ולא ידע כי על הנימפה
שמשכה אותו כל כך
הוטל כישוף...
|
והנוף מסביב אפרפר
כאילו יירד גשם נצחי.
ואתה מתמזג עם האופק,
ולי לא אכפת שאתה לא שלי.
|
אני לא אגע בך, פשוט אסור לי.
אבל אם תצעד לאחור, ותדמם,
|
אתה ישן עכשיו,
הריסים מטילים צל שקוף על לחייך.
אתה שייך לי.
ובאזנך אני לוחשת,
טווה כישוף עדין עדין.
|
ולו רק ראית בתוך מבטי
שברגע הזה, לבד, במרחב -
אני גומעת את כאבך לתוכי,
ומחייה מעיינות של אכזב.
|
פוסעת לי, בראש מורכן
סחופת רוחות, הרחק מכאן.
|
אני רק רוצה שתדע שלפעמים בלילות אני מדמיינת את הנשמה שלך
כמשהו מוחשי ואני רואה בה חלקים כהים של כאב... וכל מה שאני
רוצה זה לרפא כל אחד ואחד מהם עם אהבה גדולה שמציפה אותי.
|
|
|
איפה אנחנו
אמורים להפגש
שוב?
מישהו ששלח את
לחמו על פני
המים ועוד לא
מצא... |
|
