[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היוצרים המוערכים על ידי יעקב-שי שביט
נולד בשנת 1932 (כן, כן...)

מחנך (מורה; מנהל בית-ספר תיכון)

ביוגרפיה שירית:
 1963 - 1956: פרסומים רבים במוסף לספרות של
                    "קול העם"
 1996 - 1963: שתיקה מתמשכת והולכת
 1996:           "סיומו של משא ומתן עם העולם"
                    (הוצאת כרמל)
 1998:           "בעיקר שירי אהבה" (הוצאת כרמל)
 2000:           "קו המחשבה, האהבה וגם הים"
                    (הוצאת ספרי עתון 77)
 2006          "כל נחלי נמשכים מן הים
                       והים עודנו מלא"

                    (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
 2009           שירת חיי - ג"ן שירים לאהובה
                     (הוצאת גוונים)




לרשימת יצירות השירה החדשות
משב
נשאב
:
:
לפרוע את בלורית מחשבותיי

הרהור
הַיָּם נָח
לֹא אֲנִי
אֲנִי חוֹתֵר בּוֹ לְיָמִים
טוֹבִים יוֹתֵר

עכשיו מסתערים הכוחות שלנו
על ילדה בת שלוש עשרה
מתה

כמיהה
בנשק נלחמים אפילו בנשק
אפילו באבן

בעקבי לבי
אני חוזר מכאן מזרחה
אל עירי על שפת חולות השמש

לא, לא תהילת עולם, בכלל לא תהילה,רק יום אחד
הפעם ולא ההוא מבראשית, סתם יום, היום, יומי שלי

העננים מנומנמים בינואר הקר הזה
וכבר הים כמנהגו
כהרגלי

ביקורת
שישים ושש שנים שתקת לי
את חידתך.

אהבה
תשע עשרה שנים נאלמתי ונפתלתי

בדידות
אני כל כך עייף
אמרת לי

בא יומך, אבא, סוף-סוף בא.

בלדה
בצעירותו קינא בחבריו

כאן טבור הים. בעולם
ששני שלישי פניו אוקינוסים וימים
כל מקום הוא טבורו של ים

הרהור
אֲנִי אֲנִי.
יְחִידָאִי.
בֶּן-חוֹרִין כְּכָל שֶׁנִּתָּן.

ארספואטיקה
יש שירים שלא ייכתבו
לעולם

מצב
לא את קולך שמעתי בגן ויראתי
קולי הוא
אין רוח היום

ונכדך. קצר-רוח אך נירגש כים. ניבו של ים. ניבך.
הן לא מכבר יחדיו בונים הייתם כאן, על שפתו ובשפתו,
ארמונות של חול, צדפים ומיתולוגיה, ואחר-כך עונדים לגוויכם

כמיהה
מחומרי ביתי הייתי

כבן ארבעים הצטרפתי לריצות השדה של תלמידיי במעלה הגבעות
ובמורדותיהן בשביליהם ובשבילם / להיות

היטב אני זוכר את חלומות נעורינו
ושיח ושיג של בשלות גם לאחר
שחצינו את קו השבר

ירדתי לים לעמת
את חוק ארכימדס עם כוח הכבידה

אהבה
אני משורר
ואת לא אוהבת שירה

מצב
...והדמיון, ההזיות ותעתועי הרוח מושקי טפטפת
נחלצים כמו טלסקופ מתוך עצמם, מתוך עצמנו...

ביומיום
אני מתקשר

הרהור
אינני עיוור
ואני אוהב את גוני הירוק שבעצים
את חרציות השמש
ושדות בוערים של פרג

אף פעם לא הבנתי באמת את האינסוף

מי לא הכיר יש שעכשיו שוב אינו
מבחינה זו האין ישנו

כי אני זוכר את
שפת ילדותי ולשון נעוריי ואת שיח עלומיי ובגרותי גם
לאחר שחציתי את קו השבר

אהבה
איתך אני רואה את פריז בשתי זוויות ראייה
מאזין לה במערכת קואדרופונית

געגוע
כמה מאושרים היו אף אם
טרם ידעו זאת

אהבה
בדיוק עכשיו
חמישים ושלוש שנים ומשהו אחרי
שוב אני חייב שוב להגיד לך

כמו אי געשי אשקע
בבוא יומו עד ש
ימוג

בדידות
אמא פרנסה אותי בספוני אהבתה

גן עדן
אני שרוע בכיסא נוח על הדשא,

אמש שוב נרדמת אל תוך הספר ואני
הקרנתי מעליי שקופיות של זיכרון מן הימים ההם

אודה
כמעט אני מגיע כשעצי הפנסים
עוצמים את עיניהם לישון

קובץ שירים
גם אני מסתייג ממלאכים
לעיתים קרובות מדיי

אפילו בלי משים אתה נע בזמן ונזכר
בילדותך או באהבה רחוקה

כשאת פוקחת את שפתייך אני
גומע את קולך

קובץ שירים
כשעליתי מן המים
ראיתי את שתי הצעירות של פיקאסו
רצות...

אהבה
את שמחה את שמחותיי
יותר משאני עצוב את עצבונייך

רמזור בצומת
כל רמזור עם אופציות משלו

קינה
נשארנו לבד. הזכוכית

לא מוחמד אני
וכל ההרים שבעולם גולשים אלי ברשת

חייל יפה קרא משה גרשוני לתמונת

נכון ש
אני אוהב ללכת
אבל יותר מכול אני מכור למעלה ההר וקמרוניו

במרחק מאה שנות מולדת שכחנו
גלות מהי

ארספואטיקה
בפער
בין הנני ללא אני

היא מרמה
אבל בלעדיה לא הייתי
יכול לראות גם בסגור ובאפל שבימים

מצב
ספק חכם ספק אוויל

הרהור
"כי לא יראני אדם וחי"
[שמות לג 20]

שירים אמר פול ולרי
לא עושים מרעיונות

אינטרוספקטיבי
על דעת הקהל, בלי שים לב למקום
מודה אני

מצב
...אבל תמיד
כשאני מביט פנימה
אני מגלה
ש...

גיחון אני
ובריכת יומי מתמלאת ממימיי
אני שותה ממנה ושב ומקר

הרהור
מים
גם מים שלנו
לא תמיד רק שלנו

קובץ שירים
זהו שיר על עננים
על נשיאים ועבים וקלים

לא התחלה חדשה
לא בגיל הזה אבל
בפנייה יש תמיד לפחות קורטוב
של חידוש

אינטרוספקטיבי
עם הדם הכהה הקולח בצינורית
מן הווריד מפכפכות המחשבות

אינטרוספקטיבי
איתם אני נוהר ברוח
שבלעדיה אין עולם

ים של דגל אדום, של גלי מעמקים,

הרהור
אם כבר ליפול, ליפול למען
למען שמש למשל

אהבה
המילים שלחשתי לך
המילים שהחרשתי

אהבה
איך את
אט-אט גולשת לך

אני
רואה אותו אולי

אהבה
אין מה לדבר:
אחר-כך שוב לא היו
התעלסויות בראשית כאלה.

עצב
מחצית שנותיי היה לי בית
לחזור אליו מנדודיי

ביקורת
ברזל לקחת
ועשית לך צלם ציפור
או זחל

טרילוגיה
כשהוא מרכין ראשו כלפיי
בריזה מצוננת מחוללת מסוף הים
ועד סופי

עצי השיטים עודם עומדים פה

הגות
הפעם
סדר הדברים חייב להיות
הפוך

אהבה
מתאמצים לעקוף תלוליות כאב
בדרך עץ החיים

שוב ושוב בארה של אמא עולה, עולה לי
מתגלגלת ועולה ושורה כנגדי

הבוקר התעוררתי מתוך חלום.
בעצם אולי לא "הבוקר": "גם הבוקר".
שנתי טובה ועמוקה מחלומותיי, כמוה

ואז הוא פנה בצומת והגיח מולי

לא את בואי בישר המלאך גבריאל ואת
מעולם לא נרתעת מבשורתי אבל

כל הדרך, מהלך שלושת ימים כמעט
החריש
שלוש פעמים ראינו מזרח שמש
פעמיים כיסנו צל הרים בבואו

ארספואטיקה
משקיף כמו מרפסת של בית על מה שירצה
משקיף מחמוד דרוויש גם על שמו של
אבו-לטייב אלמותנבי
הנוסע מסוריה למצרים על סוס השיר

השמים אינם צריכים לי גם העצים לא
אפילו הים המאמץ אותי אל חיקו, ומה תכלית
שיקרנו אליי?

אהבה
היום שבו נמצאת לי התחיל
כמו כל יום שקדם לו אבל

בדידות
נשימתך טובה לי והסתיו לוחש בלילה

ארוטי
אני נמוג, עוד נצח ואיני
רק מים ושמים ואני

אלוהים
גננו הולך וחרב אך הלב
לא יודע שובעה
ופולחן המוות איתו. אנחנו
שועטים

המילים מגיעות אליי מן האוויר

ארוטי
שוב את פוקחת את גופי
פשוטה ועורה ועיניי
אורות

ארספואטיקה
בניגוד לשמועה
עוף השמיים לא הוליך את הקול

אבל הוא
בכיר טייסי האור
התעלה ככל שאנחנו
שפלנו

אכן
לפעמים צילום אחד מספיק כדי
לתפוס מקום בדברי ימי הנצח
ולאבד את אאורידיקה

הגות
לא כך היה אלא כך:

בראשית בחרנו.

בזעת אפנו אכלנו לחם ושכרנו

עוד לא אמצע יולי וכבר
המים חמימים מדי כמו
קפה פושר

כל כך הרבה דברים ממני את אוצרת / דברים
שנמחקו בי מבלי דעת ונשארו צרובים רק בך / אך

מעולם לא הייתי עיר פרזות
הקלות הזאת שבה אחרים נפתחים

כשצילמת אותי לראשונה בעינייך
ועוד לא פיתחת

אסור לכסות הכול
בצבע

תחושתי
בין גשם לגשם
כשרוח צד קוצפת סועה במפרשיי
הפלגתי אתמול הזוי בטיילת

אינטרוספקטיבי
היא שמרה אותם צפונים
לשווא הנסיונות
לפענח

כעס
ממימיו שותה
ומשמשו אוכל
ובסוכתו הוא לן

הים נושם הלילה בשקט בשקט
שרוע על גבו ופניו לשמיים
ההפוכים המתנוצצים

את מסתכלת בירח המלא

וגם בכך אנו דומים -
אתה שאין לך שיעור בזמן
ואני שכל הזמן לומד את שיעורי -
ששנינו משיגים שאין גדה אחרת,

מחאה
המרחק בין כאן ושם הוא ו' החיבור

רק אני יודע את רוב מגרעותיי
והן רבות

בבוקר בקפה מסריק מול הכיכר המוריקה
הופנטתי על-ידי עורב דואה (או שמא זו היתה צוצלת?)
מחקה מטוס

בעצם הימים המופלגים האלה שבתי
לזהבים של ילדותי

אני מפהק
אינני עייף אבל תוך כדי קריאה
אני מפהק פי נפער לרווחה
ורואותיי דומעות

אהבה
זה תלוי אמרת לי ולא אמרת במה

אינטרוספקטיבי
צריך לכתוב על זה לעיתון
אמרת

מצב
לאחר שגורש מגן-עדן
הלך אדם לאוניברסיטה ונעשה

מבשר על דיאטת רזון לאויבים כואבים
להנאתם של שומעי לקחו -

ת"ק פרסה רחוק אני מהם

אהבה
אך מרגע שצפת ועלית מלפניי

את נוטלת ממתק. לא מביטה בי. אני לשמאלך, אני איתך

כשאמות
לא אל אבי ואל אמי אאסף

אין כמו בצה יודעת ההידרה

אדם יכול לחלום אבן

גן עדן
חלמונית גדולה בוקעת...

אלגיה
עם שחר חמושים בקנאות לוהטת
ניכנס אל הערים המופלאות

אין לי בררה. ממש אין לי. עליי לפנות בספרייתי מקום
לספרים חדשים הנערמים בלי סדר.

אינטרוספקטיבי
לא חלם אותי איש
לפני היותי

אינטרוספקטיבי
לא מכבר
יצאתי ממקומי בלוח הראשון בטריפטיכון

ימים רבים חלפו מאז באתי, עשרות אלפים. וככל שהם באים בי אני
מוסיף ותוהה על עולמי, אף שברי לי כי שני נוסחים לו: אני בעולם
- והעולם שהוא אני. גם אני טעמו של עולם, כמו הים הפתוח המשתרע
תחתיי. גם

הומור
לא רק ביומיום
יד ימיני היא הפעלתנית מבין השתים

באמצע הלילה אני מתעורר
למראה ברוש עטור שמש על כתף ההר
מעל מנזר סנטה קתרינה
אצל הקפלה הקטנה

מקום
שמים כתומים צובעים
את השקט

היהודי הנצחי אינו גר כאן עוד
הכאב ההוא אבי הנצח פסק מכבר
וזכרו אינו מזין אלא את צדקתו של הכובש, את פריחת יוהרתו

אבות אבותיי
נבחרו להיות עם סגולה

אינטרוספקטיבי
מתחילה
לא היה אלא שביל עזים
שנכבש ברגלי העדר בשינו בקיבתו

איזו תורה אני חוזר ושואל

ואז המראנו.
לפעמים הגבהנו עוף
ויש שרק ריחפנו עם שגאל מעל גגות
מעל מהמורות

אהבה
כמו הים שאת שפתו את נושמת

מחאה
כל מה שישנו ראוי לשיר לו

שרוע על גבי אסור ביתרים לחים של ים

נוסטלגיה
כשהייתי ילד
ירדתי עם אבי מעל פסגת הר הצופים

לא לקלס את הזמן שחלף באתי

שואף מרחקים ומגיע
ומבין שלא.

ארספואטיקה
לא המילים
אבל מה שלפניהן ומה שאחריהן

אתמול
מול הכחול הזה
נעלמת לי

יותר ממה שאני זוכר אני שוכח

כאב
לא רַק הַמֵּאַיִִן חָשׁוּב
בְּעִקָּר דַּוְקָא הַלְּאָן
לֹא מַה שֶּׁעָשוּ לָנוּ אֶלָּא בְּעִקָּר

מילים שלעולם אינן יפות כמו
הציפורים

הרהור
לא סיזיפוס המעפיל הרה ביודעו
שלעולם ישמוט את משאו במעלה
אף לא רוכב נחוש על אופניו בדרכו
לאוכף שאחריו המורד

לאחר שנאכל הפרי
הופיע הפרח

בדידות
לא שעתו דוחקת בו

מצב
לו היו לנו

אתם הענקתם לי את היקרה במתנות /
את אהבתכם./ מהוריכם ומהוריהם ומהורי הוריהם
נותרו עימי שאור החזון ושאר הרוח / אבל יותר ויותר

להביט, לבהות
לפעמים גם לעצום עיניים

זכרונות
מֵהַכְּפָר אֲנַחְנוּ יוֹרְדִים בַּדֶּרֶךְ לַוָּאדִי
הַקּוֹלוֹת שָׁבִים וְעוֹלִים נֹכַח הַקַּרְקַע הַגְּזוּלָה
בֵּינָהּ לְבֵינֵינוּ הַחוֹמָה וְנוֹטְרֶיהָ
מַדִּים וּקְסָדוֹת וּמְטוֹלֵי גַּז

אהבה
לא דליקת קוצים לוהבת

קצרצר
אני צולל בו מעמיק ומתכנס...

גן עדן
כי לראשונה בחרנו

פקחתי עיניי ואת לצדי עם קמטי הגלים
עם שלוות פניכם

אני זוכר
לפני הזיכרון
את אמא שרה אותי
בחלומה

לפעמים
לא תכופות מדי
נטפלים אלי הזיכרונות

כמיהה
לפעמים אני רוצה ללכת
למקומות שאינם.
המקום שישנו יכול פחות ופחות להכיל אותי

לקראת שקיעה ניסיתי עוד לצבוע את ענני הערב בגוני מחשבותיי,
אבל האופק עם שרידי השמש מעליו הולט עד מהרה ורקיע קדורני גלש
להתערבל במים. קר בחוץ. אני יודע: זה מכבר הן השתלטו מצביאי
הלגיונות על רומא,

אהבה
לשוטט איתך
במסעות
בנופים רחוקים וקרובים

צריף של שמונה מטרים רבועים
עם מיטה וארון ושולחן וארגז קרח
ושני ילדים אוהבים
רוחפים

ארספואטיקה
תמיד, גם מאחורי השתיקות

השיר אינו מכיר אלא את עולמו.

הגות
כשתודעתי שבה משיטוטיה
חורש אני רואה
חורש אורנים

מה יש בו שאין בי -
זו לא הסערה ולא הרוגע
לא גלים סועים ולא שלוות בריכה ומי אפסיים

ראשונים זה לזה היינו
כשחוויתי
כשאדמת

מבוהלים ודחופים הבזיקו הזכרונות

רגע היא שחה עם שכנותיה והן
שואלות זו מזו דבר יום ביומו
הילדות מצחקות את ילדיהן
והארץ, כולה משקה...

היא לא רק קרקע ארץ קטנה.
בכל מסעותיי היא נישאת אתי מרוקמת ומתרקמת בהם

מולדתי היא ילדות של ירדן וכינרת
נואיבה עם ילדיי מתערבלים בכחול מכחול

קובץ שירים
מולדת היא לא תמיד רק ארץ-מולדת

פושק שפתיי

מול שחץ טילים ופצצות

מצב
בוא, אויקלידס
בוא נשתגע יחד
בוא נפנטז אקסיומות חדשות

חלמונית גדולה מזיחה
לפתע את הרעלה

אינטרוספקטיבי
הלילה חלמתי שיר ושכחתי

אינטרוספקטיבי
מרגע שנולד החל למות,
ושלל אדוות ימיו הן ארג שמו.

געגוע
המים ההם אינם עוד

געגוע
תאנה בצפון הגולן שבעליה

אהבה
מולך, עימך, אצלך, אלייך

אמש במיטתי נרדם
הספר על ברכיי באמצע הפיסקה

אורח לשעה ברפובליקת המילים העברית
המגוונת ומשתנה תדיר
חי כאן ועכשיו בין עבר לבין עתיד
תמיד בין

ארספואטיקה
בערך בארבע לפנות בוקר
נעור מוחי החולם
ואני אתו

הכוכבים תלויים בשמי הלילה משכבר

אמונה
מישהו אמר יהי.

הים הזה לא מעמיד פנים
הוא מחליף אותם
לא כמוני

אני זוכר
את אמא שרה אותי
בחלומה
שרה אותי עובר

אולם בתדר הפנימי תמיד
אני הנושא: נושא על שכמי
לפעמים נושא באשמה

מילים מתפוגגות כהבל ביום סגריר

קינה
חמש צנצנות של זיתים כתושים וכבושים
שני קילוגרמים שני קילוגרמים באחת
זיתים כבושים ממסיק אוקטובר
אפס שלוש בארץ זית שמן

ייסורים
לא
לא היתה זו שיבה טובה

ארוטי
לא שלל גוני שמשות ולא רקמת פרחי הגשם במורד
על שמלת ההר עד לכשף החמרה בין שפתי הואדי -

ומה נותר עוד ליד היוצר?

עצב
עוד לילה וכבר כהלומי חלום
אחד אחד הם מתגנבים
ממלונתם

אינך יכול בלי האבן הזאת אני יודע

לא כמו אז שהנחת לה לרבוץ באשר היא
ממריא לבדך פיקח ברוח הקסומה למחוזות
שאינם

אינטרוספקטיבי
מותי אינו טורד אותי
חיי כן

ואולי הוא רובה היורה חרטות לאחור כמו רמברנדט
המצייר את עצמו שוב ושוב
או ון-גוך

אינטרוספקטיבי
מצדי האחד אור
והצל נופל לפניי
ואני בתווך

געגוע
האושר הזה החתום בעיניים,
ההולם הזה הקוצב לי קול זמר,
האומן הזה,
המוחש,
מלוא חופניים

אהבה
בבוקר בבוקר בין חמש לחמש וחצי אולי
השינה מתוקה במיוחד

עט.
שרירות העט.
כמו הלב עטי שריר
ומשורר אותי

אינטרוספקטיבי
אולי לא כולי אמות, כלבלוב
תקוותו של הורטיוס

אתה בא הנה לחזר אחר הגבורה -
רואה, שומע, חש

שרוע על גבי אצל מושבת
השחפים המלבינה

הזמן פרוש לו כמוהו כמרחב ואני הולך בו
כדרך כל בשר וכדרכי לא מגלה בו עולמות אבל

גיהנום
כששלח ידו למאכלת השפיל אלוהים את עיניו

ארוטי
בקצה הלילה הטיל בה אבן

אפילו אז לא את עצמו העלה ועילה
כשחלם

אינטרוספקטיבי
רדוף אחריי נרוצה היא קוראת ואני
כורה לה אוזן מתאמץ
להדביקה

...וזיכרון שפרש ממרוצים לטווח קצר

ספרים עתיקים
אינם לוחשים את העתיד

קינה
ולא שבע
כי לא רעב הוא
עד כי קרס הלום
דמים

העננים הטעונים חופזים מזרחה
שם יתפרקו כמו
פצצות מצרר

ברשותכם, רבותיי, אפרט:

זה לא רק הצוואר התפוס

מעט אני הופך פניי לאחור
וכשאני כבר סובב ומשקיף ורואה
אינני מתחרט כמעט על דבר

ארספואטיקה
נופים שטרם ראיתי
אנשים שלא היכרתי עדיין

מחאה
עיניי דומעות
אני מוחה את הדמעות
בשתי אצבעות תאומות

אבן מילואים ללב
יצאתי לשחר

אמש זהרו לי עינייך כוכבים

עכשיו לפנות בוקר השמיים מכוכבים
ובעיניי נוצצות עינייך.

הלילה מחוויר. חלקת
הים שרועה במי אפסיים
אבל ההר, הולל

אהבה
את לא מתארת לעצמך כמה זה פשוט

כמעט כמו תמיד זה מתחיל בים, ואז
את

אין צבע במוצאי השחר, ...

אהבה
אשכולות ענבים כאלה לא אפפונו מאז

גן עדן
בדרך
מנגד לציפורי
נעור בי פרח גכגועים ראשון

האוויר עמד ואתה נמנמת
אחר כך אדווה שקופה לטפה אותך
וחיוך רטט על פניך
רוח אז נעורה, עננים עלו באופק והנה

כל כך הרבה מילים עוד מחכות בי
מילים ובנות מילים ומחרוזות
מהן בסבלנות אין קץ, מהן בעקצוצים:

עצי הפיקוס ברחובנו נטועים עמוק
במדרכה באדמה בחול. סעף שורשיהם סמוי מעין
ואיש איש לעצמו יונק מאקוויפר החוף אבל

כשההווה זרקור המפכפך בין מאורעות

האור הזה הסמוך לשקיעה

ארספואטיקה
בסולו זה מתחיל.

קובץ שירים
מן היציעים אנחנו רואים אותו
מועד, נופל וקם, כושל אל המטרה

אנחנו יושבים זה מול זה עכשיו
אני וזכרה של אמא
אינני זוכר אף תמונה מעין זו

דווקא ככל שעברי גדל ומחריי מתמעטים
פוחת חלקו של הזיכרון בהווייתי
נוכח ערגת המסע ומשא הנפש
ותהודת התובנות

ארספואטיקה
כמה קל לירות מבלי לראות
מבלי לנקוב בשם

מצב
פסו אמוניו במוות הזה המתנקז לעורקים
כדברי אלהים חיים שאותם
בתורתו ביקש

ארספואטיקה
כשממש אין ברירה אני סוגר את החלונות

אני, פרנסיסקו גויה, אמן, אזרח מאזרחי מדריד

לאחרונה את מתכתבת לי כמעט בלי הפסקה
וכמה זה נפלא שאני פשוט לא מתרגל

געגוע
אמש
היה זה בעיקר ריח הערמונים
וחומם וטעמם

אהבה
לעת ערב צבענו את הים

"אין כחול שאין בו צהוב ואין בו כתום" (ו' ון-גוך)

בורח מן השמש הולך בצל

ארספואטיקה
הוא שוכב על גבו ועיניו
פקוחות מתחת לעץ
ועליו ציפורים.

צמד שירים
אולי כמו באותו פרדוקס
מעולם לא הייתי אמור

הרהור
ירח אדמוני צולל לו לאטו
בים של טרם בוקר
ובי - "גדול ואדמוני עולה ירח בהרים"

ארספואטיקה
אבל אז
היא מתעוררת
חלומה ומהורהרת
וטווה את קו המחשבה -

אין קווים בטבע

איזה תסכול
להתעורר מתוך החלום המטופש
כשהאישה הזרה

לא מגן לו ורומח
גם לא משך בקשת וזרועי ידיו לא פזזו

הלחות הדביקה הזאת, התלוננה

קצרצר
כמו קוץ הדוף ברוח

אהבה
אבל ביומיומיי במשעולך אני קוסם
אבל לילי לילך

המהנדס דדלוס לא תהה ולא שאל הרבה
בטרם תכנן ובנה אותו בשביל מינוס

ארספואטיקה
אחר כך
כשהשכלתי מתלמידיי
היו השירים שקועים בחלומם

אלוהי הראשית שבת ביום השביעי ובשביתתו קידש אתו
את החיים

הפעם שלף אלוהי צבאותינו את חרבו מנדנה דווקא

ראי, כוכב נופל כאילו
(וזה כאילו אמיתי),
אך גם מפל של כוכבים
כלום לא יזיז לי:

רוב הזמן אני שותק
לא מתחמק ולא בוחר
כשאינני שתוק אני דובר בחלום

ביקורת
כשקם קין אל הבל אחיו

הרוח היא תמיד
באה מארבע כנפות
או ממחוזות הדמדומים שביניהן
כמו עולה כמו קטורת כמו אש תמיד

מקום
מולך טרפי געגועיי מרשרשים ברוח

ממש בשעת טרום שחר זו החביבה עליי פסק הגשם
וכבר אני דחוף להתפעם מסערות לבך החורפיות

אכזבה
כמו אד עלה מתהומות
מכסה ובולע ומחריש הכול

חציי אני

אלגיה
נוסק מתוך הסוגר - ומרקיע

אהבה
שתי אור פולש מבעד חרכי התריס
חושף מיפתח של דלת

מעולם לא נחלם לי חלום יפה יותר

את
עוד בשנתך אני כבר
בשנתי,

הבתים הזורמים ברחוב - צלליות

מצב
אתמול
באור מלא
תמונה מתמונות קצרות

שום חול לא מטפטף בשעוני
שמעולם לא היה בו חול
תמיד שמיים

בצעירותנו היה די לנו בשורשי אוויר
שהיה צלול ואוהב כמונו

הרהור
גַּם הַפַּעַם אֲנִי נִשָּא עַל גַּלִּים / מִתְחַתֵּר בָּהֶם
כְּמוֹ תָּמִיד גַּם הַפַּעַם
אֲנִי ׁשוֹחֶה אֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בִּי

מצב
גוני החושך.
כמעט כמעט הלילה מפנה את מקומו ליום.

זה מכבר הרי אילת חרבים מבלי גשם
אפילו עצי השיטים מתים עכשיו

כמוני כשחפים

נשאב אליך
חותר לבוא עד נפשך
אל תהילת הדומיה

קצרצר
בשובי
אני פורש לרווחה את...

ושוב אני צולל בו הלך מזדמן
הוא לא מתחנחן אני לא מתהולל

הכול כאן מלהגים או שותקים בשפת הים:

החבורה סביב השולחן מנגד
והזאטוט השב וחומק מאימו
הנאהבים המתבודדים מוקפי אדם

המים צלולים היום כמו שנתך
בבוקר בבוקר

בן הארץ, יליד בין צידונים ופלשת על
חד תורנית במים רבים
ורוח לעת מצוא מפיחה במפרשה, גם זה חסרון
לא יוכל להימנות

קצרצר
שבט
בין גשם לאביב

קובץ שירים
אבא צעיר עשרים-ו שועט בשלושים קמ"ש
על רולרבליידס הרוח בפנים ברחוב
דה-פרנק-בורז'ואה

קובץ שירים
כמה קינאתי כשראיתיך כך
רעב וכואב ולוהב
כמה קינאתי:
משורר מקהיל קהילות ברבים
ואת פחמי כאבם כובש
ליהלום

בצעירותנו די היה לנו בשורשי האוויר
שהיה צלול ואוהב כמונו

פואמה
[קטעים מפואמה - משירי העשור השלישי]

שום דבר לא בישר זאת ואף על פי כן
היה הים היום מופלא במיוחד
לדולפין נדמיתי בעיניי כשצלחתי את הדרו

נחל קדומים אני רואה חרב
אבל היום
הן תשחטו אף נביאי אמת בתאוותכם

ואני
שמעודי לא הייתי לוחם
שהייתי בסך הכול מחנך שזו

כמה אוויר יש בך וכמה כחול
וכחולים ושמשות ומה שביניהן
ורכות וסאון ולחישה ורוגע

פעם הייתי אניות בים סוער
מטולטל ורוגש
עתה מנהמתך ומפחז מימיך דבר לא נותר
זולתי אתה ובבואתך בי

נכון / שירה לומדים מן הטבע / אבל

מקום
קדימה אני שועט
להתחלה. עת הבוננות
כבר משרבט.

הפעם
סדר הדברים חייב להיות
הפוך

אינטרוספקטיבי
לא ברור אם המילים היו לו...

ארספואטיקה
עכשיו אני מדביק אותך כמו במרוץ של מלאכים
והשרביט עובר מיד ליד

אהבה
תחילה ראיתי את ירכייך
במכנסיים קצרים
ונפעמתי

ארוטי
- כשטבורך רואה ומצטמרר עורך
- כשירכיי סופקות על מותן וירך

תמונת ילדות צהבהבה: קיץ. נהריים.
אבא ניצב במרפסת ביתנו הסגורה, מביט על סביביו
ובידו מצלף הזבובים האימתני: "אני אראה לכם!"
מזרות עיניו, והעקיצות על עורנו מתחדשות לבקרים.

מצב
תמיד יהיו שירים בלתי גמורים

תקוע על כוכב שאינו חג

אינטרוספקטיבי
אני מתיישב לצד אהובתי על אבן גלילית בוואדי
שולף ומכין אתה כריכים של רגשות




אל הארכיון האישי (18 יצירות מאורכבות)
"נהג ,תפתח לי
מאחורה !
אני רוצה לרדת
עכשיו!"




נוסעת באוטובוס
אגד קו 501
מתל-אביב לצומת
רעננה.


תרומה לבמה





יוצר מס' 960. בבמה מאז 20/10/00 16:59

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליעקב-שי שביט
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה