|
מעיינה
אין הרבה מה לומר עליי. אני כותבת, אני שרה, אני
אוהבת ומתאכזבת. ולפעמים אני חושבת על ליפול.
ואז ניסיתי לא לאכול בכלל, אבל הדפקטים האלה דחפו לי צינורית
לווריד, ולא באמת כעסתי עליהם. אני מפחדת למות.
|
בני אדם זו חיה מטומטמת. כלומר, הם חברותיים, וצריכים אחד את
השני ואת הקרבה. אבל האם אנחנו באמת שמים לב לפרטים הקטנים?
לא. מה פתאום. בסך הכל בני אדם - אי אפשר לשים לב להכל.
|
בפינה יש מראה. בעל הבית ראה וצחק. "לוקסוס," הוא אמר במבטא
כבד. "נרקיס מלך הביצה".
עומר רוצה לקחת את הראש שלו ולדפוק אותו בקיר, שיתפוצץ כמו
מלון בשל.
|
כשהייתי קטנה היה לך ריח של מנטה
סוכריות - קצת חריפות והרבה מתוקות
|
בעולם פיקטיבי
יושב לו אדם מצוייר
|
ואני רוצה רק עוד קצת מהדבר הזה
זה שגורם לי להרגיש מאושרת
|
והיא כלום, ריקה
בסך הכל עוד זונה
|
אשליות של גדולה ומראות של עושר
מאניה דפרסיה מטיילת בגשם
|
כשאני לבד, אין שום דבר שיעצור אותי מלחשוב את הדברים הכי
קשים.
|
מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני. כי הוא לא רואה.
|
זאת עובדה מעניינת על כתיבה, כשיושבים מול המחשב ונותנים
לידיים פשוט להקליד, כשהמוח מדבר והידיים מקלידות, מקבלים
הרבה, אבל הרבה שטויות.
כמו בסיפורים האלה של אתגר קרת, אלה שקוראים בלי להבין באמת
אבל עדיין מהנהנים אחר כך ואומרים "וואו", "אהבתי" ו"גאונות
צרופ
|
|
|
פעם הייתי ילד
קטן. היום אני
סתם ילדותי. |
|
