|
"..ורד חיה במידה רבה בעולם הרגש והדמיון העשיר שלה
ועלולה גם ללכת לאיבוד בין כל הפנטזיות והחלומות
הממלאים אותו. אין דברים המסבים לה אושר כמו לחלום
בהקיץ, לבהות ולדמיין. הנטייה לברוח מהמציאות עוזרת
לה כשהחיים קשים מידי אולם היא לא תמיד נזהרת ועוברת
את הגבול-שוכחת היכן נגמרת המציאות ומתחיל הדמיון."
ורד נוהגת ליצור בעיקר כשאי אפשר לברוח מהמציאות על
ידי עולם הדימיון והיא פורקת הכל על פיסה קטנה של
חומר שפעם עוד סיפקה לנו חמצן.
המראה התנפצה לה על הרצפה לרסיסים כה קטנים שנדמה היה שהן כמו
דמעות הקריסטל העדינות של דנה.
|
אבל היה משהו בתמונה ההיא. משהו שמשך אותה כבחבלי קסם לקום
ולנוע ולמצוא אותה. "אימא שלי..." היא הגתה את המילים בלי קול
ודמעה זלגה לאורך סנטרה האצילי.
|
עטופה בשמיכות המגנות עליה מקור הסביבה היא יוצאת בכל בוקר אל
אויר העולם.עטופה במסכת עקרונות מענה היא מוצאת את עצמה לא פעם
נתקעת במבוי סתום.
|
אני חולפת על פני מקבצי האבנים הבוהות בי בחוסר הבעה. אבנים
גדולות וקטנות שצבען נע בין קשת הגוונים שבין לבן לשחור. יש כל
כך הרבה אבנים שבראשי הן פשוט מתלכדות לחומה אחת אטומה.
|
למה התשובה היא תמיד ככה? מה זאת אומרת בכלל ככה? תחשבו על
זה-חסה נשמע יותר טוב.
ובקיצור מסרו של צבי היה-חסה...זה לא מה שחשבתם!
|
היא הלכה לאיטה ברחוב השומם. הגשם הכה בה במלוא עוצמתו אך זה
לא הפריע לה להנות מהקסם שבערב זה. שערה החום, הארוך נצמד
לגופה ועינייה הירוקות נצצו מאושר.
|
היה שם משהו חזק כל כך, שאהבה ושנאה התערבבו ונעו כל הזמן על
הגבול הדק הזה, שאף פעם לא יכולתי לשים את אצבעי עליו. חזק
מציורי לבבות וסכינים, חזק ממילים, חזק מכימיה שבין שני
אנשים.
הימים זרמו לי בין הידיים, וכל המנגנונים של אשת הפח הושתקו.
פעם ראשונה, תקלה ב
|
שקט. אני שומעת צעדים חרישיים נעים בלאט על הגרניט פורצלן בבית
השכור. חריקה של המזרון והקפיצים הארוזים היטב לידי, והבל פה
חם נושף בצווארי.
|
טיולים... אתה מטייל כרגע בין דו לסי
סי סניורה. עור שחום וחלק, מגע משי רחוק
אח דרום אמריקה ואותו ריח מתוק.
|
אומרים שאבנים מביעות את צערן בשתיקה אילמת.
ואני דווקא שמעתי אותן זועקות וקוראות לי...
|
לעיתים אני מקפלת אותה
קטן
עד שהיא הופכת לפיסה קטנטונת
ומכניסה אותה לקופסת גפרורים
נאספת יחד עם חברותיה
למכלול
שאספתי ממך
בעמל רב במשך השנים
|
מבט חטוף
ועוד מבט ארוך יותר,
עמוק יותר
לתוך עיניה של האישה שהרתה אותי.
|
היום אחר הצהריים לא העלה עוד
דוק של דמעות בעיניי
|
טיפה ועוד טיפה
הגשם מטפטף בדליפה
גורם לי למין עצבנות
משהוא כעצבות
|
החול מגרד לי
במין אלרגיה של תאי הנפש
שנמצאים מתחת למערכת ההובלה של כאבי,
מובילים את כל החלומות שלא יתגשמו והכמיהות
אל החיים שכבר לא אחיה.
|
שחור.
נוטף מכל פינה ומכל חור.
מטביע אותי
שותה מתוך ארובות עיניי
את נשמתי, כוחי וחיי.
|
"צייר לי כבשה..." ביקשתי.
|
תנצור את הרגע
הרגע בו כנפי הפרפר נפתחות
הרגע לפני שאגת האריות
|
כשהשמש תשקע
והצללים שוב יעטפו אותי
נשמתי תחפש את זו שלך.
|
משום מה היא קדושה
כאילו הוטל עליה קסם
זרעי אמונה הוטמנו בין החריצים
והאזוב מחפה על החטאים
|
אני מכירה חייט אחד
שיש לו תחביב מאוד מיוחד
יום אחד החליט החייט
להשתובב לו מעט
|
למרוח כמה דפים בעובדות רבות,ריקות תוכן
לומר זו נניח-השכלה...?
|
ציפורנייך מושכות אותי ושורטות
גם ממרחק אלפי מיילים,
נשיכותייך ענוגות ממגע משי.
|
וכך מתוך הרהורים ומחשבות
תהיות ושאלות
כישרדנו בתחנה המרכזית
ניגש אליי ושאל אם אפשר לשאול שאלה אישית
|
הקיר ירוק והפרפר כתום
הקיר שותק והפרפר זועק
|
אנשים נלחמים, נאבקים, מתעקשים
רק כדי לראות את החיים כפי שהם רוצים.
|
הרבה רגשות
זורמים בנחלי הלב
עוברים בנתיבים בימים
מציפים בלילות את הסכרים.
|
כמה פצעים היא עוד תוכל לשאת?
כמה זמן עוד ינשימו אותה הרופאים במכונות?
נדמה כי אם ינתקו את המכשירים
היא פשוט תיפח את נשמתה למוות
|
פרוש כנפיים
והרשה לעצמך לחלום
אל תתן לאף אחד לכלוא אותך
בכלוב המוסכמות
כי אתה היצור הנעלה מכל החיות
|
אני הוזה את דמותה בכל פעם מחדש.
אותה הדמות, אותו המבט
|
קופסת סיגריות ריקה
וכמה רגשות שמדי פעם זוחלים מתוך האפלה.
מיטה צרה,מילה קרה
שנאה.
|
שוב הדם הזה מסכיני המילים האלה.
שוב השתיקות האלה כשכואב, כשמשהו פוצע את הלב,
שוב המלחמה לא נפסקת.
|
שריקות דקות
מבית הקברות הפרטי שלי
קוראות לי לחזור.
|
הקיר שליד התמונה מחוויר
זה שוב הספק שמעיר
גורם לחשוב על הזמן שעבר
איך מכל העיר נותר לה רק קיר
|
לגמוע את מילותייך בשקיקה
להתכסות בחיוכייך כבשמיכה דקה
לחיות ב חנות חרסינה-
לפחד לגעת ולשבור
רק להביט מרחוק.
|
אומרים לי שאני כבר מצולקת כל כך וכפופה, שאם אמשיך ככה אגסוס
מפצעיי. אומרים לי שאני לא חיה, שאני מושכת בחוט החיים ועם כל
משיכה מזדקנת.
|
רציתי להישאר אצלך רק עוד מעט, לשמוע את הקול שלך רק עוד קצת
ולהרגע מגלי הקול השקטים, המרגיעים החודרים לתוכי כמו גלי
הים...
... למה קשה לי להבין שהעולם שלנו לא פשוט , יפה ועדין כמו
שהייתי רוצה שהוא יהיה?
|
זה לא שהיא לא אוהבת אותם, היא אוהבת אותם בכל ליבה והיא כבר
הסבירה זאת לדוד הגדול והרחוק שניסה לפתור את המריבה. איך תמנע
את האלימות בין הוריה? כל כך הרבה דם ודמעות כבר נשפכו. ומה
היא תעשה?
|
תהיתי איך מיום ליום הוא מדבר על זה ביותר קרירות,כאילו הוא לא
מדבר איתי על מוות,על הקץ,סוף כל הסופים, אלא על סתם עוד דג
שהלך. נלקח מאיתנו אבל בוודאי עוד ישוב.
|
הפכתי להתגלמות כל מה שהגדרתי כרע ושלילי בדרך ל... אין לי
אפילו מושג בדרך לאן אני. איך אמרו שוטי הנבואה? "מי מכוון את
התנועה ומי נוסע? איזה מן סוג של השפעה פועל עליי?" אני אבודה.
ואני מתחננת שמישהו יציל אותי מהבית, מהשפחה, מעצמי. אף אחד לא
שומע.
|
שלום לכם חבריי המספרים. עכשיו כשאנחנו רק תיק עם מספר במערכת
משומנת היטב החלטתי לפנות אליכם בדברים. זה הרי הרבה יותר קל
לפנות לקהל מספרים ולא לקהל של אנשים עם אישיות ואופי ואהבות
וחלומות.
|
רק ליבך לא נפתח אליי. נתת לי את מחשבותייך ארוזות יפה בתור
ספר במתנה ליום הולדתי בשנה שעברה ורק את את קופסת ליבך נעלת.
היכן נמצא המפתח?
|
איך אוכל לשטוף את הדאגות וקשיי היום-יום במים החמים,
המרגיעים, הזורמים כאשר ישנם את אלו שחודשים עברו וטיפה של מים
לא נגעה בשיפתותיהם היבשות והסדוקות?
|
אל הארכיון האישי (9 יצירות מאורכבות)
|
|
אם הכלב שלי היה
בן-אדם הוא היה
כותב הרבה מאוד
סלוגנים.
- זה שהכלב שלו
משתין בכל פינה
בעיר. |
|
