|
שוכבת על דרגש העץ
בביקתה העלובה
מבעד לחרך הצר
מביטה החוצה אל עולם אכזר
|
והם מביטים באנשים העוברים
עוברים כשיירה
מלווים את מי שהיה פעם צועד יחד איתם
ועכשיו נישא על כתפיהם של ארבעה
|
חצות היום כחצות הליל
השמיים סוערים
הרוח מכה ללא רחם
עננים נוגעים לא נוגעים
|
גוהר מעלי כמו בהמה מיוחמת
וכואב לי
רומס אותי כמו עדר במנוסה
ומכאיב
|
אני שקופה.
לא רואים אותי.
אני יציר דימיון.
פיקציה מהלכת.
חשובה כעלה נידף ברוח
כגוויה סרוחה מהלכת עלי אדמות.
|
הוא מפשיט אותי במבטו
אך לא עלי הוא מסתכל
הוא פורע את שערי
אך שערי קצר מלפרוע
|
|
|
