|
שמעתי את האדמה בוכה חרישית
מרעידה את החיים
בטן על בטן נשכבתי אליה
לחמם את הכאב
נענעתי אותה כך במחשבות
|
אתמול , פגשתי את אמונה תפלה
צועדת בבטחה ברגליה הארוכות והשחומות
מנפנפת בשערה המלא סיפורים
קטנים , מצחיקים, עצובים.
|
בלונים שמנים ממלים שותקות
שחררתי לשמיים ,
ואתה כך מביט בהם בחיוך אשם
לא אומר מילה , מילה סופית משהו ...
|
את גבעול נשיותי שברת בשנאת מילים
עיניים שקופות מלראות יצירתך
לרחם אימי את רעלך נתת
|
תל אביב בבוקר מוקדם
ערפל עוד נח על הרחובות בעצלות
אפרפרה
אנשים מגולגלים בשאריות שינה
שותקים
|
אתה כותב מילים גדולות
שחורות
בימים עליזים הצבע מתחלף
אנ מספחת אלי שטחים ירוקים
מחייך
|
מלחמות של מילים, שעות עייפות מדימיון
פרוע, צנוע
למילה אחת מקורית אחת...
שתציל לילות שלמים של יצירה
נדושה וצמרית נעימה.
|
ציירתי לי בכוכבים
בית , פרח וחלון
גלים קטנים של געגועים
ציירו את פניך
|
הפסקתי במרד את הכימיקלים
כך בכל יום פעמיים ביום רק כדי
להרגיע את השדים הקטנים
ומצפה לשגעון שלי , המוכר
שיציף אותי בתענוג גבוה
והוא רדום עמוק בתוכי.
|
ובבוקר שהשמיים
עוד ישנים
הוא מדליק את השלט הצהוב
נכנס ונוסע,
מחשבות זוחלות על הריפוד הצפוף
|
מתוך המעמקים קראתי
בשבילך ...
מעמקים של אומץ, פחד , געגוע
|
ובלילה אני חולמת על מצבות
מכוסות שלג כחול
וזרדים ירוקים מחבקים
את השלדים הקטנים
פרחים קטנים סגלגלים
|
אמצע היום
על כסא בחדר קר
פורמת חוטי נילון
מצמוץ שפתיים סדוקות
כאב חד בין רגלי
|
ובלילה לא יכולתי לישון
חשבתי על האשה ההיא שאני
לא מכירה , שאלף נמלים אוכלים
את גופה
|
היא התפתלה אל מחוץ
לגופי
עירומה וסגולה
רקדה על התקרה
התעיזי צעקה
צעקה עוד מילים
|
מסדרת את הארון
נדמה שזה מסדר לי את המחשבות
כמו חיילים מסודרים עם קפל הם נחים
מעט אבק מן הרגשות
שהיו שנים בתוך המגירות
|
החלום נוגס בי
תינוק מתהפך
חובט בעליזות
אני לו שרה תווים
צלילים של אהבה
מערסלת בעדינות את
כרסי השטוחה
|
הרחובות ליד ביתי
מטיילת עם לילה ...
קור מצליף בלחיים
סומק אדום..יבש
הצל שעובר בי אלף פעמים
פנסים חיוורים רועדים
|
|
|
תפסיקו לומר
"דוגרי" כל
הזמן!
תאמרו: "למען
האמת...";
"חוששני ש...";
"למעשה..." |
|
