|
תל אביבי בגלות המקנא בסתר בכל הכותבים המאושרים.
לפעמים אני מתעורר בלילה מזיע
וחושב על אווזים, ובלונדינים ועל חלוק לבן.
|
התותח יזמר בחמדה
תרונן המרגמה
יזמזם המטוס בעליצות
סוף סוף יוצאים לקרב.
|
פרחים שנקטפו מכסים
אדמה שנעקרה ממקומה שמכסה
פרח אחר שנקטף.
כאילו הם יכולים להקהות בריחם את הכאב.
|
אולי הלילה שוב ניפגש,
במתחם המוגן מאחורי שמורות העיניים.
חיבוק מהוסס, ממושך מעט יותר מהמקובל,
חיוך כבוש (תנגב בפינה את טיפת הדם...זהו, לא רואים)
שני גברים, נבוכים מגילויי הקרבה ההדדיים.
|
מילים שאת אומרת
ואני שומע אך לא מקשיב
|
כמו שכבשו ההולנדים בסערה את רסיפה,
כבשת את לבבי.
כמו ששחררו הפורטוגזים במסירות את פרנמבוקו,
אני משחרר ממך אנקות עונג בלילות.
|
מצוייד באישור מפורש ממשה בן מימון
לעזוב ללימוד תורה
(ובתנאי שלא אשאר)
המוצמד באטב לפתקה מקצינת הקישור.
|
ומעל גבעות שפיה
אל בינות הברושים
משקיפה אל הים הנסוג
מפאת עוצמת געגועיה
|
כפי שאת מלטפת
את ראשו של חתול הרחוב
שישן על מפתו דלתך הסגורה
|
אנחנו שמתנו על נס גאווה,
ולא על קידוש השם הגדול...
|
החיזבאללה משתוללים בלבנון.
רק בשבוע האחרון נהרגו שם חמישה חיילים.
חמאס משתוללים ברצועה.
(את יודעת שבגזרה שלי זרקו 11 רימונים החודש?)
|
על ניצת הדובדבן
שוררו כה רבים במזרח
מטופפים על כפכפי הבמבוק.
|
הבו לי פרה אדומה, תמימה
שלא עלה עליה עול
ואשרוף אותה לפני.
|
אם רות המואביה הייתה מסתובבת בדרום תל אביב,
בהנחה שלא הייתה מגורשת עוד בנמל התעופה
למרות שגיסתה, נעמי, הייתה יהודייה כשרה,
ספק אם הייתה מוצאת לקט, שיכחה או פאה.
|
תמיד אהבתי את שידת הספרים החומה.
סבי וסבתי הביאו אותה מרומניה
ובעיני נדמתה תמיד ל"יד ושם" משפחתי.
|
כשהפסקת לתת חשבתי שזה הסוף,
והמשכתי הלאה
|
אם פעם אשקע לי בתרדמה ממושכת ובלתי רצויה,
במיטה לבנה וסדינים צחורים
עם כל מיני מכשירי ניטור ואיסוף נוזלים,
ופני החוורות יהיו חסרי הבעה, מבטי מזוגג, קולי אילם,
|
שלא כיהושוע
שחנן את רחב ובני ביתה
שרידים אחרונים מעיי החורבות של חומות יריחו
אנו הפקרנו את נושאי תקוות חוט השני
|
אולי הם עומדים כאן, איתנו
אל מול מצבת העיר
בבית הקברות בחולון
כל שנה ביום השואה
|
אל הארכיון האישי (33 יצירות מאורכבות)
|
|
