|
והייתה גם מכשפה. אמיתית. אישה קטנה ורזה, לבושה שחורים ושערות
ראשה הדלילות והפרועות דולקות בכתום אדום. היא עקבה אחריי.
אחריי - ילדה צנומה ושקטה בת שבע.
|
יש לי מאניה לנעליים. שיגעון.
אני קונה זוג נעליים משמע - אני קיימת, אני חיה.
|
תמיד בחתונות של משפחת פרי מונחת סכין ענקית ושקופה שם באופק
המרוחק.
מעבר לדקלים של גן האירועים, מאחורי ביתן החופה הלבן, על רקע
השקיעה האדומה-אפורה מרחפת לה סכין-הדאגה ומכסה את קו הרקיע
ההולך ומאפיל.
|
כשחזרו מן הסרט לא הפסיק לאורך כל הדרך להביע מחאתו - מה את
לוקחת אותי לראות "דער נאקעטען תוחעס פון בריז'יט בארדו"?
טריפה.
|
מנטרה עוללית מרגיעה
טהורה ומתוקה
|
אני יש פחד גדול
מהגרמנצ'יקים
ומהפשיסטים
שקמים עלי כל בוקר
|
אני גונבת מאנשים.
כשהם
חולקים איתי את
השמחה - העצב - החרדה
|
הפכה לחוקרת גרעין
מקלפת
את שכבות הדמיון
|
בסוף חיי,
גופי יהיה חופשי:
הטעם שלי יהיה
איכותי ומעודן,
אצרף צבעים בעין מיומנת
|
ראשי בין ידיך
ובנשיקה האחת
חשמלת שבב
|
בעצם
היא רואה
שהחיים שלה
שקית של שמונצעס:
|
|
|
אני רעב ללחם.
הסלוגן מדבר |
|
