יצירות ישנות נמצאות בארכיון -
כשאתם באים תביאו כוס חלב.
המופע של צליל תמים :
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=148110
-----------------------------------------------------------------------------
טור אישי - אפריל 09:
את יושבת בבית, דירת חדר וחצי. מולך טלוויזיה שמתה
אתמול. יש לך בחור במיטת ה-וחצי. זה עדיף על חצי
בחור במיטת השלם. קמה לאכול כי נגמרה הסיגריה.
מוציאה מהמקרר אשכול ענבים. הוא מתעורר וקם להשתין.
עושה לך מרגיע הצליל של המים. את מעירה שיוריד את
הקרש, ושוטפת מהר את הפרי הטעים. הוא נע לעברך ואת
לעברו, הריח שלך נמהל בשלו. במקום נשיקה את שולחת
עינב, והוא בתשוקה לוקח את כולו. עומדים באמצע החדר,
או בחצי החצי, מביטים בפנים נבוכות. כי מה עכשיו יש
כשהלילה איננו, ובוקר מראה לך שאת לא איתו?
העינב מתגלגל על רצפת החדר העקומה. את רודפת אחריו
ומרימה. שם את ניצבת בלי לשים לב הישר אל מול המראה.
אז נשקפת לך הצרה המוכרת, האויבת חסרת הרחמים. זאת
השכנה הבודדה, הנואשת, זאת בושתך זהת הפנים. מה רע
העינב שהובילך לכאן, מה כבר עשית לו שאותך הוא
שונא?
את העינב המזוהם את מפוצצת ואת האשכול לפח את זורקת
שמא ירצו לנקום על אחיהם. את המפתחות בזעם אוחזת
ויורדת למטה במהירות. נוהגת בכעס, נוסעת מהר, כבר
בכתום את בקצה הדוושה. לאן את נוסעת? אל המקום בו
היית צריכה להיות כבר בשנה שעברה. שלוש נקישות זה מה
שהספיק כדי להעיר אותו משנתו. ובפליאה הוא שואל "למה
באת?", את לא מקשיבה וחובקת אותו.
אם היית מקשיבה לנימת קולו, היית וודאי יודעת שאת לא
שלו. שיש לו עכשיו כבר חיים חדשים ואפילו כלבלב לבן
וטיפשי. ככה זה ילדה, הקלישאה זועקת, אלה החיים ואי
אפשר לחזור. אולי אם היית קונה ענבים כבר מזמן, לא
היית צריכה להביט לאחור.
צ.ת.
------------------------------------------------------------------------------
