"מאז שהיה מסוגל לזכור את עצמו, מילדותו ועד שהיה
לנער, תמיד מצא את עצמו אוהב אחרים יותר מאשר אהבו
אותו, אסיר תודה על כל גילוי חיבה מצד ילד או מבוגר,
ותמיד מתאכזב בסוף. והוא נעשה זהיר יותר ויותר,
והאהבה השבויה בתוכו גדלה והלכה, עד שנרקבה ותססה
בתוכו, והעדינות הטבעית שלו הפכה לעצב, שלא נתן  לו
לקפוץ או לצעוק או לשתות לשוכרה, ועצר אותו תמיד
לפני הנגיעה, בזהירות, לא להתסכן בבגידה, הרי בסוף
תמיד תאהב יותר משיאהבו אותך".
(מתוך: "אל תעזבי אותי, מותק", עוזי וייל)

"ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש כי
הכל הבל ורעות רוח"
(קהלת ב' י"ז)

השעה האחרונה של פרופסור סבא סופני "יש איזשהי בעיה, רן?" לא. כלום. בא לי למות. חוץ מזה כלום. "טוב, רן, אם אתה יושב ושותק אז לך. אתה סתם מדכא אותי". ככה, יא שמוק? כפוי טובה. אני באתי וישבתי כאן כשכל המשפחה התכחשה אלייך. אפס.

ברבור הרהור זוהי צעקה, בלי מילים

אדוני ראש הממשלה פוליטי -"מה אתה לא מבין? זה שוחד!" -"שוחד?" -"כן! שוחד!" -"מה זה?"