|
המילים חודרות בי כסכינים,
נועצות מבטם לב אדם נדם
המון דם דמעות ודממה.
מחשבה חולה מחלה מלחמה,
שימוש חוזר בכאב משתנה.
מה שווה כל השקט הזה,
בתום המילים מוות תמים.
אני הוא - המחנק
הכאב בחזה
אני הוא - הכאב בכלל.
|
ואם כבר לבד,
אז עדיף שתביאי ביד.
|
בואי אליי בשעת השקיעות הבודדות,
בואי יחפה, בואי לבנה.
|
בצידו השני של הירח
מצאתי אהבה.
|
אני ידעתי שאני זה לא אפשרי
זאת נפילה לא רגילה
אין סימן אין כוונה.
|
יש בי צחוק שדוהר על חולשת הבכי,
עיניים נוצצות בתוך חורים של מבט
קצת נפוחה אבל מרגישה ריקה,
|
זהירות מתוך כוונה,
הפרדה כהרף עצמי מעצמי.
התפשטות הדברים,
ראייה של מצב.
|
קו מתאר לדמותי פחד נפשי בורחת,
היות אני בשלי - התמוטטות מצבים מדוייקים.
|
אני אוהבת אני שונאת,
את המצב.
אני אוהבת אני הורגת אותך.
|
בהליכתי אל התהום,
נשמתי עצרה מלכת,
כאילו לא היתה עוד שלכת.
|
בטרם היותי נקרעת,
ללא הכרה, בהכרת נפשי
ללא שיגעון, משוגעת אני.
|
חכי אהובה בים שקיעותייך,
חכי יחפה וצדפים בידייך
|
אנוכי נחש ערמומי מתפתה לתפוח
חודר אלייך בחוזקה,
משקר לך בתשוקה.
|
לא נשאר מקום בשבילי
צעד לפני עצמי עוצרת.
|
אין כבר דרך אליך,
גם לא כיוון.
הכל נעלם כבראשית
|
דברים הרבה דברים,
הפשטות בהם הורגת.
|
נודרת לליבך
מבטיחה לעיניים,
חותמת בדם לשפתייך
|
גופי שוב נתקף רעידות,
דקירות של סכינים בורידים,
אבל אני חזקה.
|
אקדח טעון מלטף את הצוואר ויורד לבטן,
נשימה כבדה גוף נפש וסטייה.
|
באתי אלייך עם בוא הסתיו,
עינייך היו אז צבועות בשלכת.
ואני כמו עלה מת נאחזת, מפחדת ליפול.
|
גוררת רגליי צעד אחר צעד
עקב, אצבע, עקב.
|
מוחי דומם בראשי,
החשיבה צופה בדממה,
ההכרה לא נגעה עוד במחשבה.
סופו של האני
אובדן.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
ההתקן התוך רחמי
הראשון היה צרור
אבנים שנדחפו
במקרה לרחם של
נאקה וכך מנעו
הריון.
ואני שואל, מילא
לדחוף אבנים
לתחת של גמלים,
אבל אחר כך עוד
לספר לחבר'ה?
זוזו לסטרי,
הסטוריון |
|
