|
בדרך מסויימת ראיתי אותו יותר אמיתי, ראיתי את הפגמים של
האנשים, את הכאב שלהם דרך המשקפיים השרוטות.
|
היא הגיעה ערומה עם שמלה בצד ודיסק קטן שדוחפים לה בחריף לגב
ואז לוחצים לה על הבטן והיא מתחילה לשיר בשפה זרה שאני בכלל לא
מבינה, ואם לוחצים שוב היא שרה שיר אחר.
|
המכוניות מחכות ובית הקברות שותק כמו תמיד. עומדים מסביב לקבר
ואומרים מילים בתנכ"ית.
שם סבא גר. בתוך מיטה גדולה מאבן, ליד העצים והאבנים, קרוב
לנמלים ולזבובים. יש ענפים קטנים על יד הקבר והרבה עצי ברוש
וזית.
אזכרה. מה זוכרים בכלל?
|
זהו, הגיע הרגע המושלם ביותר בחיים שלי, (או יותר נכון זה מה
שאז חשבתי לעצמי). החדר לא השתנה מאז הבוקר, רק ההתרגשות שלי
מילאה את החלל, והנה היא יושבת לה על השולחן הקטן כמו נסיכה,
היא לא זזה אפילו במילימטר אחד מהפעם האחרונה שראיתי אותה, כל
כך יפה ונוצצת
|
צבעו האפור בלוי והילתו הכחולה ריחפו סביב הבקתה השוממת של
אלהים. השטן עמד במפתן דלתו של אלהים וחשב על מילים.
מילים חזקות, מילים נכונות, מילים שישכנעו את האל התמים להחמיר
עם בני האנוש.
הוא נקש בעדינות בדלת, סידר את מבטו וחיכה לאלוהים שיפתח את
הדלת.
|
היא אהבה לחתוך לעצמה את האצבעות.
אמרה שזה לא הכרחי, שזה מגעיל ומכוער.
הרגישה ריקנות כשהסתכלה על הרווחים שבין האצבעות.
היא רצתה כף יד כמו של כלב.
|
המחשבות זה היה הדבר היחיד שעודד אותי, שגרם לי להרגיש טוב,
המחשבות נדדו אחרי לכל מקום. הייתי שומרת את רובן בקופסא
כחולה, עם מנעול שהקוד שלו היה בעל 40 ספרות, לא רציתי שהן
יברחו לי.
הייתי ממיינת אותן לפי גודל, צבע, סוג, נושא וחשק. היו מחשבות
ששנאתי והיו
|
אש מהפנטת סוחפת למקום אחר
היא מכאיבה ונחשקת
אש לפעמים כועסת
ואז היא מתפרצת.
|
גבר נשבר כמו ענף יבש.
הוא נושר מהעץ האיתן, עם השורשים העבים, אלו שקבועים כבר שנים
העבר חרוט עליהם עמוק
|
וכשהלילה מגיע והחושך יורד
העכבר מסתגר וקצת מפחד
הכוכבים מנצנצים לו מעל אפו הורוד והסקרן
נהיה לו קצת קר באוזניים, זהו יום מעונן
|
ואני פה משותקת בערפל
הזכרון הולך ומתרחק ונשאר אילם
אני חווה אותו על מותי
ומעכשיו זה זכרון בלי כאב
|
הרגעים שלנו נהיו אחרת
ואני לאט לאט נעלמת,
והאהבה שלנו הולכת לאיבוד במילים
סתם כמה צלילים.
|
נוזלת כמו טפטוף של ברז לא סגור.
לאט לאט נושרות ממני טיפות קטנות של סבל ואני עדיין אני.
|
הרגש משקר, עוד שחר עולה ואתה מתעורר
עוד יום התבזבז ונשר, ניקטף בעצבות
ואתה כל כך בודד רוצה למות.
|
המילים הן תמימות
אין בהן שום זיוף
זה רק האדם מלביש עליהן את יצריו האפלים.
|
הם מנסים להניע את השפתיים,
ללחוץ חזק על הבטן כדי שיצא קול,
אך הגוף מסרב ולא נענה לרצונם. המילים אינן יוצאות.
|
אני עלולה לטבוע ולהשרף
הרגש יכאיב וההגיון ישקיע וישכיח
כשאני בוחרת ללכת עם הרגש אני נכוות
|
חושך בטיפות קטנות מטפטף לי לחיים
הכוכבים נטרפים על ידי הירח
והאמת חובקת אותי בחשיכה
|
במקום שהפחד כמעט נעלם
אני מרחפת מעל הקיים
אני פה אבל לא ממש שייכת
אני שייכת אבל לא מחוברת.
|
חושך, רק כוכב אחד מאיר אותי בקושי
אין ירח בחלון שלי
והצרצרים בתוכי, זועקים למשהו,
למישהו.
|
ריבוע לבן ואטום
שקט לרגשות
אפשר לחוש את המחנק של הנפש
ואת הלב שפועם באיטיות
מהסס ונבלם צבעים
|
פסל שקופא לשבועיים
ואפילו דמעות קופאות בעיניים,
נרות דולקים מאירים את הלילה הרטוב
אש פורצת לגובה בחלל עצוב
|
אני מפחדת מהרג של הנשמה, של הנפש, השוכנת במקום בלתי מסומן.
הם ישאבו אותה, יפרקו אותה לחתיכות, ישימו אותה בתוך צנצנות
קטנות, יזריקו אותה לעכברים ובסוף כשהנפש תגמר הם יזרקו אותה
לפח.
|
שכחתי שפעם הייתי מסתכלת בחלון ורואה עולם יפה, שמח, מאיר
מחייך לי. זה היה מזמן, לפני שבחרתי לשחק במשחק שלהם, לפני
שהחלטתי להיות חלק מהם, לפני שהייתי צריכה להתלבט אם להמשיך
להיות אני, או להטמע, לעצב את גופי כמוהם, לעצב את מחשבתי,
לעצב את נשמתי.
|
אם היו שואלים אותי, לא הייתי ממליצה לאף אחד לרכוש את גוף
האדם, זה נראה כמו עסקה מפוקפקת.
|
מוציאה את האנרגיה על הדף הלבן
וחושבת על בחור אחד עם עיניים כחולות ואלימות
שכל הזמן מהדהד לי בראש.
|
אלוהים הוא הכל, העצב, השמחה, השפל, השגשוג, הכל וגם הכלום.
אלוהים הוא כל דבר בעצם שאנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו.
אלוהים זה הכאב שלנו, זה הגאווה שלנו, זה אפילו הלכלוך שלנו
שאנחנו משאירים ברחובות שאנחנו יצרנו בידיים עם הלבנים שלנו.
|
פעם ביום הם נותנים לי לשאוף קצת אויר אמיתי, אויר של שמיים.
מותר לי להסתובב בעולם, להתאהב ולהיות בנאדם טוב.
אחרי זה הם מחזירים אותי לכלוב לעוד כמה ימים, ובינתיים אני
מתקלקלת ושואפת אויר מזוהם, מספרים ועוד אותיות וכמה מילים
חסרות משמעות.
|
טקס המוות היהודי נראה כמו סרט.
|
אומרים שביתו של האדם הוא מבצרו וכך גם גופו.
ואני חיה בתוך גוף כבוש שכל אחד יכול לדרוך על האדמה ולקטוף את
הפרחים.
|
יום יבוא והסרט של חיי יוקרן בחשיכה, עבור 30 שקל על מסכי ענק
בצבע קרם גוף.
ראשים קטנים ממושקפים ימלאו את האולם והעיניים ינשאו מבט
לחיי.
בדממה של רגע נדיר העולם יפגש עם העולם שלי, פופקורן ישפך על
הרצפה, ילדים קטנים ידחפו רגליים וירמסו אותו. נשים יתלחשו
|
ואחרי שהוא נכבה ויש שקט ארור בבית
אני רוצה לצעוק
ולבכות
ולשבור את השקט הזה
כי בכל השיחה לא אמרת לי כלום,
רק מילים.
|
אני נגמרת לאט לאט, כמו משקה חריף שמדיף עשן לבן.
הזכוכית המחוספסת קרה, מבחוץ מצטברים אדים ואפשר להרגיש כמה
אני אטומה כרגע.
בא לי להמזג, להשפך מהר לאנשהו, להכנס לתוך מקום של מישהו.
אני רוצה להרגיש שייכת, אבל אני בקבוק קר בקצה המקרר.
|
עיניים לחות והרבה אמת יוצאת לשולחן האדום, מדברים. הוא. ואז
אני.
אומרים הכל. לתוך ספל קפה או פחית קולה. הכל משוכתב בראש,
ידוע, מתוכנן, אבל בכל זאת תמיד יש איזו הפתעה, משהו חדש, אחר.
רעיון קופץ משומקום ומשתלט על שאר הרעיונות שהיו מסודרים יפה
בשורה.
|
אני נזכרת שגם אני חומר מתכלה ונהיה לי עצוב פתאום, אני לא
רוצה להתפרק, להתמוסס, להפוך גם אני לאדמה.
29/12/06 יום שישי
|
פניהם מתוחים וחשופים לכל ועיניהם פרוצות.
שפתותיהם כנועות לשתיקתם.
הם רוצים לבכות ולא יודעים לאן לוקחים את הדמעות.
|
עכשיו היא חושבת הכל אבוד, החיים איבדו משמעות, אין טעם לקום
בבוקר ולהיות בחלל צפוף רגשות.
היא כועסת על עצמה ומתנצלת בפני העולם על כלום. היא רוצה להיות
חזקה בעולם חלש.
אני רוצה להזכיר לה את כל הרגעים היפים, אנשים טובים, אהבות
קצרות או אפילו סתם רגעים של
|
חיוכים קטנים של חופש מתפשטים לאט לאט על הפנים הריקות של
הילדים, פתאום לחיות. לצאת מהריבוע. להרגיש את הרוח בפנים.
לשמוע את האנשים האמיתיים מדברים. להרגיש את החיים. לחזור
הבייתה למציאות וללימודים הקשים באמת, לדעת את הדברים שבבית
ספר מלמדים בצורה גרועה.
|
אני נכנסת לתוכו ומרגישה שם בטוח, מרגישה שם אני.
|
ומלאך מסתובב בגן עדן
מתוסבך מהורהר, ניתקף באי שקט
אומלל אחד בגן עדן, נוף כחול לבן
ומלאך שבור, משתקף ליקום שלי
מכופל ואבוד יחד איתי.
|
אבנים מרסקות והורגות את הלב
בניינים קורסים, עוד גשר של אהבה התמוטט אתמול בלילה
התקווה של החזקים מבינינו נרמסה בכאב
והפחד קבור בכל אחד מאיתנו
שמור שם לעד
|
|
|
אני שומר מצוות,
אני פשוט לא
זוכר איפה שמתי
אותם |
|
