|
נולדה בחורף 1987 באוקראינה, אבל בכל זאת לא אוהבת
חורף.
ישראלית גאה מגיל שלוש ו-3 חודשים.
היא כזאת, שלא ברור לה מה היא באמת מרגישה עד שהיא
כותבת את זה.
היא כזאת שבלי היומן והעט תרגיש כאילו נשמטה הריצפה
תחת רגליה.
היא כזאת, שכותבת כמעט ורק מניסיון אישי, מרגשות
אישיים. ומי שלא קרא לפחות כמה מהשירים שלה, לא מכיר
אותה באמת.
היא אוהבת להיות עם חברים, לקרוא ולהתעסק ביצירה.
אנשים שהיא בוכה אצלם, הם רק האנשים שהיא מרגישה הכי
קרובה אליהם וסומכת עליהם במיליון אחוז.
נפתחת מהר, בוטחת לאט.
הרגשה כלפי החיים:
"הדרך הלאה היא הולכת, מסף הדלת למורד.
הרחק מכאן היא מתמשכת, ואם אוכל, איתה אצעד.
אצעד בצעד קל וטוב, עד כי אמצע נתיב רחב,
בו נפגשים שבילים לרוב.
והלאה?
לא אדע עכשיו."
מתוך "אחוות הטבעת" - טרילוגיית "שר הטבעות"
שניים משיריה כבר יצאו לאור: בספר "לאור השורות" -
עמוד 55, ובספר "שירת השורות" - עמוד 59.
ועוד היד נטויה.
היצירות שבארכיון הן הפחות מוצלחות לדעת הכותבת.
היום עבר בעצלתיים, והיא נהנתה מחוסר הטעם שבכל הדברים שעשתה.
היום האחרון של החופש הגדול האחרון, לפחות באופן רשמי, והיא
הייתה נחושה בדעתה שהוא יעבור בסטלבט וכיף מוחלט כמו כל חופש
שמכבד את עצמו.
|
זאת הייתה משימה מסובכת מהרגיל. להיכנס לתוך בית חולים מאולתר
של האויב ולהוציא משם מישהו שלנו.
קארה לא יכלה להבין את ההנהלה, מה פתאום ציוותו אותה ללוגן
למשימה הזאת? הם לא אמרו רק לפני שבוע שחסל סדר הצוות הזה, כי
הם יהיו שימושיים יותר בנפרד?
טוב, איזה בריר
|
היא הסתכלה שוב לכיוון בית הקברות בזמן שסובבה את המפתח
במנעול, והבינה שהשאירה שם את כל הכאב והעצב, בעצם הכל, חוץ
משני דברים.
את הזיכרונות, ואת העתיד.
|
Crammed with Emptiness
Have no idea what to do
Always have inside some sadness
Anywhere I go to
|
למה הפעם זה כואב יותר?
כי הפעם מישהו ביקש שאשאר?
|
לפני שבוע שמעתי משפט,
מאז הנשמה שלי בוערת.
היום לקחתי את העט ליד,
וסוף סוף אני כותבת
|
זה ההודעות שלך באמצע הלילה,
או בבוקר, או באמצע היום,
זאת תחושת עור פניך אחרי הגילוח,
ואיך שאתה גורם לי לחלום
|
קיוויתי שלא אזדקק לו יותר.
אך כעת אני רואה,
כי אין אחר.
|
הרגע שלי עבר.
רק רגע וזהו, נגמר.
זהו?
כבר נגמר?
|
הרבה שנים ניסיתי להשתלב.
לא הצלחתי.
זה כואב.
|
דגל ארצי ברוח מתנופף,
וחתול על הכביש מולי יושב.
השמיים מעלי,
כחולים כהים,
ואיפה חברי?
|
כתבתי שירים רבים
שאיני מוכנה לחשוף בשלמות,
אך יש בהם בתים
שאני כה אוהבת...
שאני פשוט חייבת...
|
אלוהים, אולי לא מגיע לי,
אבל זה לא משפיע על הרצון.
אלוהים, בבקשה תסלח לי,
אם אני רוצה את הדבר הלא נכון.
|
למלחמה לא אכפת מי מנצח או מפסיד,
היא תופסת תאוצה וזורעת הרס מתמיד.
הם קוראים לה מלחמת בין המצרים,
הם נותנים לה שמות והאנשים שלנו מתים.
|
מולי גשר מעץ,
עם חבלים בצדדים.
משני הצדדים המשכה של מערה,
קול ומראה של מים זורמים.
|
להרגיש נבגדת,
כשדופקים אותך מכל הכיוונים.
כשכל העולם מתפרק מעליך,
וכולם נשארים רחוקים.
|
וקולי נדם.
מרגישה שלא אדבר עוד -
לעולם.
|
נכון, כולם שונים,
אבל אני שונה יותר.
אני פונה בצומת,
הולכת בשביל אחר.
|
סולינארי,
עינייך עצומות.
בבקשה תפקח אותן,
אל תשאיר אותי לבד עם הדמעות.
|
או אולי היו אלה בעצם חיי,
ועכשיו נגמרה תקופת האופל.
הירח מגיח לאור מעלי,
חיי מתחילים מחדש.
|
חיי החברה של תם מעולם לא היו טובים יותר, ויש לה רק דבר אחד
להתלונן עליו.
שהיא גרה רחוק מהחברים שלה.
|
הוא בא והתיישב לידה והיא הרגישה טוב.
"את עדיין מרגישה רע?"
היא הנהנה.
"למה?"
היא נענעה בראשה. לא היה לה מושג.
"מה אני יכול לעשות כדי שתרגישי יותר טוב?"
|
העבודה השניה מתוך פרויקט של 5 יחידות אומנות.
עפרון ציור וצבע אקריליק על בד ציור.
|
העבודה הראשונה מתוך פרויקט סיום של 5 יחידות אומנות.
עפרון ציור על דופלקס, הרקע נעשה בגרפיט.
|
אל הארכיון האישי (8 יצירות מאורכבות)
|
|
"...כן, והוא
הכניס את זה מזה
עמוק, זה היה
אחלה. לא, יא
אהבלה, היו
שלושה. כן, אחד
רטט. השתמשנו גם
במן ג'ל כזה...
לא, זה לא כאב.
טוב, קצת
(צחקוק) אבל
הייתי מזה
רטו... היי
אמא!" |
|
