|
בימים אלו מוציאה לעולם כתב עת חדש לשירה
בעריכתה,שיופץ ברחובות תל- אביב וחיפה. למעוניינים
בלקיחת חלק בעיתון (פרסום שירה/ יצירות ויזואל)- אנא
צרו קשר דרך המייל.
אולי היא רצתה להיות אנטיגונה, או אולי היא באמת, אנטיגונה של
המאה העשרים- ואחת. אולי היא אינה יודעת מהי תקווה ואולי למדה
על בשרה כמה אכזרית היא, אולי כבר אין בה תקווה, להשתנות,
לחיות, למצוא את פיסת האושר הקטנה שלה
|
אספה היא במהירות את חפציה, נשקה על לחיי ולפני שהספקתי לפצות
את פי כבר הייתה בחוץ, מנפנפת אליי מלמטה ואני מציץ אליה
מהחלון, מרגיש כמו בסרט אמריקאי קיטש במיוחד, שכולם מקווים
שיסתיים ב"הפי אנד", אבל לא ברור מתי הוא יסתיים, אם בכלל.
|
לילדים יש תאווה לחיים. הם לא מודעים לזה ומדברים את זה דרך
הגוף. אולי זה מה שמשך אותי, לרצות ילד מתוך מחשבה שאולי אז
החשק לחיים יידבק גם בי.
|
למחרת התעוררתי לגלות את אותם גרגרים נחים בפס הצר של
אחורי-האוזניים, כמתעוררים יחד עמי ונפרדים מקורי השינה בחוסר
חשק, אך מהגוף מסרבים להינתק ומשהו בי צחק אז, לנוכח המחשבה
שזו הפעם הראשונה מזה זמן רב שמישהו או בעצם משהו מפיג את
העננה העוטפת הזו סביבי...
|
המוכר הביט בנו כאילו היינו זוג מופרעים, כי מי יוצא בסערה כזו
החוצה רק בשביל קופסת תותים, ושנינו צחקנו בדרך חזרה כשנזכרנו
במבט שהוא שלח בנו ואני שאלתי ממתי בכלל יש תותים בחורף, הרי
עונת התותים היא בפסח, לא? והשבת, "מה לי ולעונות של תותים",
ולחצת לי חזק את
|
ושוב אתה עוטף אותי בעדינות ואני מרגישה כמו כורכים סביבי נייר
עטיפה, ואומרת לך להביא נייר דבק, כדי שנוכל לעמוד כך בזרועות
חובקות לנצח, ואתה פורץ בצחוק הילד המתגלגל שלך, העיניים
נובעות כמו שרק בגשמי נובמבר רואים ואני מביטה בך כך שוחק אליי
וכבר יודעת בברור ש
|
אני אז מביטה בו גם, ושואלת עצמי איך הגעתי למצב בו אני אוכלת
את ארוחת הבוקר שלי בחברת דג אילם שהוא כה קטן עד שהוא יכול
לקפוץ בקלות אל תוך ספל הקפה המהביל שלי ואני בטעות אשתה אותו
אל תוכי ואהיה האדם הראשון שמגדל בבטנו דג זהב.
|
איזו פיליפינית מופרעת אחת שעלתה בתחנה דיברה אל עצמה ופיזרה
חיוכים לכל עבר, ועל הספסל שלידה ישב ילד מפגר, גם הוא מחייך
ובכלל, בכלל לא היה ברור לה אם זה ילד או ילדה, והיא חשבה
שכולם מחייכים ומה יש להם היום, איזה מין אושר נחת על העולם
היום ואיך בכלל ייתכן
|
אתה יודע,
רציתי לספר לך,
אמרו היום בטלוויזיה מישהו
רצה להתאבד מגג עזריאלי
|
הדשאים בוערים תחת רגליי,
אודם ושני,
לא מגעגוע,
לא מגעגוע.
|
בוא נפתח את הדלת,
נקדם את פני
הבלתי-נמנע,
|
ומשכלה היום
כסני
פרחי אביב סגלגלים
|
תאמר לצבא הזה,
הנלחם על זכות השיבה
אליך,
|
דממה נפרשת אצלי
בפנים
והצלילים כמו
נכנסים-יוצאים
בחלל הריק שמהדהד
בין האוזניים.
|
ואני הרי סגרתי את כל השערים
עד שבאה,
גדלה מתוך סיפור
לידתה הכמעט מקרית,
הכמעט נמנעת
|
ממש להאמין כאילו
כלום,
זרות אינטימית בזריחה
במשכן לאומנויות הבמה,
|
אהבת אחרת,
אני מבינה,
אותי תשמור למזכרת
במגרה,
או אולי תישאר לי איזו
תמונה.
|
ובבוא היום
אבקש ממך תשובה
נוקבת,
כואבת:
|
חובקתי,
בידי אישה שאהבתי
בתלתלים בהירים
שצחקו בין כתפיי,
ובידי ריחות השלכת
המשכרים את הערב,
|
לטף
את מפעל ייצור הרגשות
הקדחתני שבי
|
הקלישאות כבר אינן מתגלגלות
בחוצות העיר,
אתה אינך אוהב אותן ממילא,
|
הספירה האוראלית שלי
בתהליכי נסיגה אתה
פורע
ונפרע בי.
|
אישה יחפה
מפוכחה,
מלומדה,
לחלוחית בעינייך,
חול בין אצבעות רגלייך בעודך
נפרדת במבט מאהובך
|
דווקא עכשיו היא
מתגעגעת לקרוליין,
טעמה העדין
עודנו בפיה.
|
הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי את הגומות שלך
מתאגרפות לעומתי
|
תמיד רצית לראות אותו
מאיר לי במרפסת,
סהר אישי
שלי,
|
אתה - קצות האצבעות קלידי
פסנתר הייתי
ילדה עצלה,
לא למדתי לנגן.
|
חושב לעצמו כעת,
הוא מבין ש
שנים זו בעצם הכתובת שלו,
אך מעולם לא היה זה ביתו.
|
יש לי.
בין השמיכות.
פסים מדומים של
בורדו.
|
הנהר הזה עד כמה שהוא מלא
תמיד יישאר צמא
למגע ידייך העדינות,
החפות,
לוידויי ליבך הסורר.
|
ובצומת ההיא חובקת גדודים של ריקנות
הציע לי מישהו,
בכח שכנוע שקט,
את האושר במאה שקל,
|
ברגע בו נכנסת הכה בי
רצון יחיד ותבע
שתלך
ובינתיים אולי
תלמד כבר.
|
כשלא אכיר עוד עצמי,
גופי כזמן אבוד יהיה לי,
|
אני ידעתי אז -
זו הזדמנות שלי,
|
לא בוכה באמת היא
ניסתה כבר
הכל היא יודעת
את כל העובדות
|
תמונות נוזלות מתוך
מסגרות שתיקה
|
ואני מהמרת -
חזקה מספיק,
לא חזקה,
|
עד אשר הבנתי -
סיפורך הוא סיפורי,
כאבך הוא כאבי,
|
בן-זונה המרפי הזה,
את פלטת אז,
ספק בצחוק ספק בזעף,
ואני הנהנתי לאות הסכמה.
|
מהר במעשייך,
אני
נוזלת כמו
הזמן שאינו שגרה,
|
איך תפס אותך כך,
מרילין,
בפסגות חייך,
כמה אכזר היה המקרה,
אני זוכרת שראיתיך כבר למחרת,
מרוחה כולך על העמוד הראשי
|
גיליתי סוכר
בין אצבעות רגלי.
|
זו תורה שלא היית מוצא בה סתירות
(אתה - סתור הנפש הנצחי שלי)
|
היום מתכלה
מבעד לבועות ילדות מופרחות,
שקופות וסבוניות הן
הקשת בעצמה
עד לרגע ההתפוצצות.
|
זוכר אתה לא רצית בי
ואני בכיתי,
אחר-כך נסעת,
לפעמים עוד הייתה התחושה
שחיכיתי.
|
עזור לי להיחלץ
מאהבתי אותך,
אני רוצה להפוך כמה שיותר
נכה רגשית,
|
מראות מתחלפים אל מולי כעת,
רכבת תמונות משקשקת בעיניי,
פנים מחייכות,
תמונות שלהי הקיץ
של חיי,
|
אלף תשע-מאות תשעים,
אתה נועץ בי
חיים,
|
אולי אנו נהיה הראשונים,
אלו שלא הסתירו
רגשות עזים,
שאינם באים במגע
עם מה שקוראים אותן
מילים.
|
אולי יום אחד אפתח את פי
ואקיא
|
מה פשר השתיקות הללו,
תמיד נראה כי אתה
כמעט ואומר בהן
את האמת.
|
ראה,
הקרקע נשמטת תחתי,
הכל כאן נע ונד
במישור החוף
של הגמילה ממך,
|
זו האמת כפי שראיתי אותה
כשאחרונת הקרניים שלחה בנו
כוויות של אור
|
האם תאמיני אם אומר לך
שלמרות הכל גם לי היו
תקוות?
|
החוג לפיזיקה מחפש
פנים חדשים.
|
שנאתי אותך והטלפון כמו מת כמוני,אך פניו היו חיוורות פחות
ונזכרתי איך שהייתי מתקשרת אל ההוא פעם, כמו חולת נפש כל יום
אחר הצהריים עם חזרתי מבית הספר נערה מעורערת מרימה את הטלפון,
מחייגת בהקלדה עיוורת ומנתקת ורציתי לעשות אותו הדבר לך
|
אני זוכרת שחשבתי -
איך זה שאישה יולדת
שלוש בנות
וקמה ללכת
|
כולנו בעצם אנשים בודדים, אפילו אם יש לנו כביכול עשרים-אלף
חברים, אחרי שהם הולכים או שכולם יוצאים מאיזה סרט וחוזרים
לבתים שלהם, מסירים את כל המסכות ומשירים חיוכים מזויפים
ונשכבים במיטה ומכבים את האור כולנו מבינים שאנחנו בעצם לבד.
|
מי אמר שאנחנו באמת כאן, ב'אבן גבירול' בשעה הזו של היום, אולי
זה רק מתקיים תיאורטית.
אולי אני בחורה תיאורטית שחייה חיים תיאורטיים בבית זר לה,
אולי אני כלל לא כאן, אולי עכשיו אני בעצם יושבת ואוכלת גלידה
עם איזה גבר בגיל העמידה בקצה השני של העולם
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
פעם... הייתי
הרבה יותר
צעיר.
מתן וילנאי. |
|
