|
"באמצע החיים נופלת אהבה חזקה, אהבה שונה, אהבה
שנוהגים להתבייש בה. בכתיבה אפשר להעיז ולצעוק אהבה
מכל סוג"
כותבת חובבנית שצריכה במה לתחושות, רגשות וחוויות
ותשמח מאד לקבל תגובות קצרות כארוכות, מעירות
כמאירות.
הלכתי, השיר נגמר, כיביתי את הרדיו ויצאתי מהרכב, האוויר היה
קריר והשקט היה נעים ומרגיע. צעדתי לעבר הכניסה ושמחתי שעבורי,
הלילה תכף מגיע לקיצו הרי השינה היא הבריחה האולטימטיבית מן
המחשבות.
כבר כשפתחתי את דלת המעלית הרגשתי את השקט נשבר ואת האוויר
נעצר במקומ
|
אמשיך לחתור אל הנחלה, וכשאגיע אז אדע,
הדרך כואבת עד קלות, אך בסופה - אושר.
|
באמצע היום חושבת עלייך,
הפנים שלך מתערבבות לי עם פרצופים אחרים
זה גורם לי לקחת צעד אחורה ולהתרחק מהעולם,
להתרחק מכל דבר שיזכיר לי אותך.
|
בלילה הסתכלת עליי בחלום,
רציתי לצעוק לך אך את שתקת, רציתי להפסיק לאהוב אותך.
|
עדיין לא מוכנה לאהבה חדשה,
כבר יכולה להגיד "אני מתגברת".
|
כלוב שמגן מבחוץ, אך הכאב הגדול ביותר, מגיע מבפנים.
מהכאב הזה, הכלוב לא מגן, להפך, הוא שומר הכל בפנים,
אין יוצא ואין נכנס
|
אני כותבת את המונולוג הזה מתוך צורך בסיסי בתגובה כלשהיא למה
שאני צועקת לחלל הבמה, אנא ענו...
|
האם כשאני אצעד ברחובות העיר השקטה ההיא
ואפגוש בנוכוחתך הקרה,
האם אשפיל את עיניי ואבלע דמעה,
האם הכל יחזור לקדמותו ויעזב כמו הקירות שעוד מסביבי עכשיו?
|
|
|
החיים הם מחלה
סופנית שתמיד
מסתיימת במוות. |
|
