על עצם הכתיבה - הכתיבה היא הילדה המפונקת שלי. אני
עושה בשבילה מה שהיא רוצה. היא מכתיבה את החיים שלי
ואני מרגישה כמו אימא טובה. אני מפנקת את האברים
שלה, אני רוחצת את השורות שלה, אני כובסת את הדפים
שלה אני מתפלשת ברגשות שלה. הכתיבה היא ילדה סוררת.
את הרגשות שלה היא משאירה לי להרגיש. היא משחקת איתי
במשחקי מילים וחידונים ומפתיע אותי המחבואים שלי.
אחר כך היא תופסת אותי לא מוכנה, ומתחילה לצרוח אם
אני לא רוצה לשחק אתה, אני תמיד רוצה לשחק עם הכתיבה
כי היא ילדה משוגעת אבל אמיתית ואי אפשר לכלוא אותה
בריבועים של החיים.

על התגובות - אני יודעת שאני כותבת טוב, אני אשמח
לשמוע את זה שוב. אני גם יודעת שאני לא מובנת לפעמים
- אני לא רוצה לשמוע את זה באופן כללי, תאמרו לי
בדיוק איפה הפסקתם להבין, ומה חשבתם שהבנתם לפני כן.
אני רוצה שתעזרו לי לבשל את הכתיבה שלי, תגידו איזה
טעמים חסרים לכם, איך הייתם מאזנים ואת מה, מה הייתם
משפרים.

תודה על הזמן וההשקעה
תמר

בחיי, הייתי יורד לה כל החיים גן עדן כל כך אוהב אותה, חולה עליה, מת לה על הנשמה, מת עליה, שפוך עליה גמור לה על הצורה, בחיי, הייתי יורד לה כל החיים (אנונימוסית)

בחירות לנשיאות אגדה היה לי כשרון מיוחד לבחירות גרועות ואתה היית אחת מהם. זקוף גב ומלא בעצמך עמדת על כל אחת מעמדותיך האוויליות. אני הייתי מביטה בהם בגיחוך, בך בזלזול - ומעגלת את עצמי כדי לחיות אתך למרות טיפשותך.

אני וגופי משהו מעצמי, גם אם אדישות קרה, בטח אתם לא יכולתם להיות אדישים מולה, אנחנו כל כך אדישים בחיים האלה, כל כך מכניים, כל כך קטעים של אחרים, כל כך מעט מקשיבים כמה כל דבר מדבר אלינו, והוא בכל דבר.