|
אמרו עליה שהיא חולת נפש...
אמרו עליה שהיא מדברת שטויות...
אמרו שהיא תגמור בסוף במחלקה סגורה...
הממ..
אולי הם צדקו.
"אההה.. דבר שכזה לא קרה כאן מאז בריאת העולם!" לחש שאלתיאל
ונענע בראשו בעצב. "מדובר במלאך לביאור."
"מה בדבר המלאך לביאור?" שאל מלכיאל בעניין.
"אהה.. זה נורא.. נורא ואיום!" קרא שאלתיאל וטלטל את ראשו שוב
ושוב, "המלאך לביאור.. הלך לו והתאהב בבת אנוש!"
|
פתאום, באמצע היום, סתם ככה בלי סיבה נראית לעין, נכנס בהולי
הפחד שאולי בעצם היא לא קיימת.
היא נעצרה ביציאה מבית הספר, בדיוק כאשר עמדה לפנות לכיוון
ביתה, החליטה לחזור לאחור. היא הייתה חייבת למצוא מישהו,
מישהי, לא משנה מי, העיקר שתדע שלא דמיינה את הכל.
|
האמת," הוא אומר במבוכה, "אני לא כל כך. אני מעדיף שתקראי לי
אלעד."
"אבל אתה לא אלעד," אני אומרת.
"לא?" הוא שואל.
"לא, אתה ג'וני!"
"טוב," הוא נאנח ומסתכל עלי בחיוך. "שיהיה. ג'וני איט וויל
בי."
בסוף הם תמיד נכנעים.
|
"מי אני..?" הוא הביט בי בהרהור, כאילו מעולם לא שאלו אותו
שאלה כזאת. "ובכן.. תני לי לחשוב איך לנסח את זה..
אני הדיכאון, נעים להכיר."
|
דרקולה ביקר אותי שוב אתמול בלילה.
שמעתי את איוושת הגלימה שלו מחוץ לחלון, ומיהרתי לנגב את
הדמעות.
הוא נכנס לחדר והסתכל עלי במבט חודר.
"בכית." הוא אמר.
|
דרקולה ביקר אותי שוב אתמול בלילה.
הפעם הייתי מוכנה לקראתו. ישבתי על המיטה, עם רגליים משולבות,
ובהיתי קדימה.
שמעתי את איוושת הגלימה שלו כשצעד לכיווני בהיסוס, וכשישב לידי
על המיטה אמרתי: "חיכיתי לך."
|
דרקולה נעץ בי מבט בעיניו החמות. הרבה יגידו שעיניו משקפות
מוות, אני? אני רואה בהן את החיים כמו שהם באמת.
|
פתאום השתנתה התמונה. אלון מצא את עצמו בחדר קטן, לבן וריק.
הוא לא היה לבדו בחדר. ממש ממולו עמד מלאך. מלאך? שאל את עצמו
אלון, מה פתאום נכנס לי מלאך לחלום? איפה הבחורה שלי?
|
תמר לא אמרה עוד מילה. היא רק שכבה שם בשקט, בעיניים עצומות,
הדמעות עדיין זולגות על לחייה, כתפיה רועדות בבכי חרישי ורק
חיכתה שהכל יגמר.
|
"את יודעת שזה לא ילך ביננו."
שוב הוא מסתכל עלי במבט העצוב הזה שלו. ושוב אותו משפט שאני
כל כך שונאת, ושומעת כל כך הרבה.
|
ערב אחד, כשטליה התעוררה לאחר שעות רבות של שינה מעורפלת, ראתה
את אמה יושבת לידה, ודמעות בעיניה.
"מה קרה, אמא?" שאלה. עיניה הבחינו במכתב רשמי למראה שנח בידיה
של האם. "ממי המכתב הזה, אמא?"
"זה מהוצאת הספרים.." אמרה אמה במבט מוזר.
|
לילדה שאני אוהב קוראים ענת, והיא הילדה הכי שמחה בעולם. אני
חושב שבגלל זה אני אוהב אותה, בעצם, בגלל שהיא תמיד שמחה כל
כך, והיא תמיד מחייכת אלי כשהיא רואה אותי. היא מחייכת לכל
אחד. אני אוהב את החיוכים שלה, אבל אותה אני אוהב יותר.
|
"תגיד, יצא לך פעם לחשוב שאולי אנחנו לא לבד..?" אני זורקת
שאלה לחלל האוויר שעוטף אותנו, שוכבים חסרי מעש על הדשא.
"בטח שאנחנו לא לבד. הרי אני ואת ביחד כבר 3 שנים."
"לא לזה התכוונתי, טמבל. התכוונתי... חשבת פעם שאולי יש חיים
בכוכבים אחרים?..."
|
אור הקטן מסתובב לו בבית, שר לעצמו, עיניו כשמו מלאות אור של
ילד תמים שעדיין מאמין בנסים.
|
"היום בערב אני עושה את זה." אמרתי לה.
"עושה מה?" היא שאלה באדישות.
"מתאבד." עניתי.
|
כל הילדים משחקים בחוץ
דניאל בפנים מנגן בפסנתר
כל הילדים קוראים לדניאל לצאת
דניאל בפנים...רוצה לצאת לא רוצה לצאת..
|
הצבע שאביב הכי אהב בעולם היה כחול, וזה דווקא לא היה בגלל
המחשבות הכחולות שהסתובבו אצלו בראש. אביב הכי אהב את הצבע
הכחול בגלל נטשה. או יותר נכון, בגלל העיניים של נטשה.
|
כיפה אדומה לא נעלבה כשקראו לה כך, כי הסבירה לכולם שהם סתם
חוטאים ושהיא תלך לגן עדן והם - לגיהינום! אבל אף אחד לא
התייחס אליה ברצינות.
|
בלי להבין למה, אמנדה הייתה מסכימה להצעה והם היו הולכים יחד
לשבת בבית הקפה הקרוב. פיט הנרגש היה שוכח שעליו לפתוח את חנות
הספרים, ולאמנדה גם ככה לא היה לאן ללכת.
|
יוני הסתכל באנשים סביבו. הוא רצה לבכות, ידע שזה מה שמתבקש
ממנו באירוע שכזה, אבל דווקא עכשיו העיניים יבשות ואף דמעה לא
נושרת. הוא ידע שהוא נראה מוזר בין כל האנשים הלבושים שחור,
בעוד הוא לבוש כולו בלבן. אבל אף אחד לא שם לב אליו בכל מקרה.
|
בכניסה הייתה עגלה עם המון רובים ואני ישר אמרתי לאמא שאני
רוצה אחד. דודה טובה הסתכלה עלי במבט המעצבן שלה ואמרה, "מה
קרה, שלומקה? את מי אתה רוצה לחסל?" וצחקה, וגם אני צחקתי, אבל
לא כי היא הצחיקה אותי אלא כי צחקתי עליה שהיא לא יודעת שאני
הולך להרוג אותה.
|
"בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של יקירנו, עומר לוי.
ההלוויה תתקיים ביום.."
עומר עמד ובהה במודעה. הוא עצם את העיניים, פקח אותן, והביט
שוב. לא, הוא לא דמיין. הוא קרא נכון.
|
מפלצת שוטטה ברחובות העיר. מפלצת גדולה וירוקה.
|
אדם התרומם ממקומו בהיסוס, חש את העיניים של כולם עוקבות
אחריו, מחכות לראות מה יגיד. "ש... שלום..." הוא פתח, בלע את
רוקו ואמר: "אני אדם, ואני... ובכן... אני... אני לא מעשן."
|
דן עמד שם למעלה, ורעד כשראה את המרחק בינו לבין האדמה. "זה לא
נראה כל כך גבוה מלמטה..." הוא הרהר לעצמו. "אבל מילא... אולי
ככה הכל יגמר מהר יותר."
הוא עצם את עיניו, ופקח אותן שוב.
|
"אתה חושב שאנחנו באמת הולכים לטיול בצופים או שהיא עבדה
עלינו?" שאלה תמי את עמי.
"היא עבדה עלינו. אנחנו הולכים למות." ענה עמי באדישות.
|
הפעם הראשונה, שראיתי את הצל, הייתה לפני שבוע. חזרתי הביתה
לבד בלילה, והרגשתי שמישהו עוקב אחריי. הסתובבתי, וראיתי משהו
שחור בורח בחטף אל מאחורי העצים. המשכתי ללכת, מגבירה את קצת
הליכתי, מרגישה שהוא עדיין שם, אבל מפחדת להסתובב שוב.
|
לסיוון תמיד הייתה בעיה קטנה גדולה, שמנעה מהחיים שלה להיות
מאושרים באמת. לבעיה הזאת היה שם מאוד מוגדר: קנאה.
|
"נמאס לי!" צעקתי בפעם האלף בעת שיצאתי בסערה מהחדר שלו. 'הפעם
הוא באמת עבר כל גבול', חשבתי לעצמי, 'הפעם אין סיכוי שאני
סולחת לו.'
|
מכירים את האנשים האלה, שתמיד מחייכים, ואיך שאתה מסתכל עליהם
בא לך לחייך גם כן, מרוב שהחיוך שלהם מדבק? אז שירה הייתה
בחורה כזאת. ובלי שום קשר, שירה גם הייתה החברה שלי. ואני
מדגיש: הייתה.
|
שתקתי. בלב המשכתי לחשוב על הפיל ההוא, שעמד בסוף לבד בזמן שכל
שאר הפילים הצטופפו מקדימה ועשו חיים. הוא קצת הזכיר לי את
עצמי, הפיל הזה. גם אני תמיד הייתי לבד בזמן שכולם היו עושים
חיים.
|
אם תגיד לי לצייר
את העתיד בלעדיך
אשתמש אך ורק
בצבע שחור
|
והנה השתניתי וכבר אינני עצובה
אבל הסביבה מנמיכה את התקווה
שיהיה יותר טוב ויהיה יותר טוב
כי בשבילם אף פעם לא אפסיק לכאוב
|
בזמן האחרון
אני רוצה רק לישון
לחייך לכולם חיוך אחרון
ולעצום עיניים
|
הוא הלך למגדת עתידות
אמרו לו שכדאי את עתידו לראות
היא נעצה בו מבט נורא ואיום
ולחשה: אתה תמות היום
|
אז לא תמיד הכל פשוט
ולפעמים גם קצת קשה
אבל מלאך שלי תדע
בסוף גם לנו טוב יהיה
|
אולי אז יראו אותי
או שאיעלם
במסך עשן.
|
איך הבנתי שם
שכל נר הוא בעצם אדם
וכל נר שגווע לאיטו
לוקח עוד נשמה איתו
|
הרוחות סערו וטלטלו את עולמנו השקט
הגיעו מהים חוללו מהומה והלכו כפי שבאו
|
שוב העצב משתלט עליי
כבר חשבתי שהוא לא יחזור
אבל כנראה שהוא חלק ממני
אני לא יכולה לחיות אחרת
|
ביום שהתחיל קצת עקום שוב חשבתי
איך להיות קצת יותר מרוצה והחלטתי
שיותר אני לא מחפשת סיבות
רק להיות עצובה ותמיד רק לבכות
|
שלום לך אדם מוזר שאף פעם לא הכרתי
שלום לך אדם עצוב שאף פעם לא ידעתי
שלום לך שלום אולי תגיד לי מה קורה
עובר עליך משהו זה ברור אולי תראה
|
לובה: צטערת, זה שער גן עדן, מותר רק 5 חטאים.
איש: נו, בחייך, בבקשה.
לובה: כל אחד בא אומר בבקשה, לובה מכניסה גן עדן, בא אלוהים
מפטר לובה.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
פריחת החצבים
מעוררת תוגה
בלבי.
יעקב פופק בודק
את התיאוריה
שנשים מתות על
משוררים. |
|
